קבלת התורה של הבעש"ט

ר' ישראל בעל שם טוב (1700-1760) היה דמות סנסציונית, יוצאת דופן בעוצמתה, שהשאירה חותם עז על כל מי שבא במחיצתה. מיטב הסופרלטיביים היהודיים הורעפו על שמו, בינהם הנדיר שבהם, השמור רק לאר"י הקדוש ולתנא הקדוש (רשב"י), "האלהי". לדמותו נקשרו אינספור אגדות, והתנועה הרוחנית הגדולה והמשמעותית ביותר בדורות האחרונים, החסידות, הוקמה בהשראתו. אך אם נקלף את הכריזמה (שכידוע, תלויה בקהל לא פחות מבמנהיג) – מה נותר לנו לומר על הגותו? האם יש לו בשורה מעניינת שטרם נשמעה? תורה המיוחדת לו והמייחדת אותו? תשובות רבות הוצעו לשאלה זו, הן בקרב החסידים, שכל אחד מהם אחז בקצה אחר של הגותו ופיתחו לכדי שיטה; והן בקרב החוקרים, שעמדו על נקודות שונות אותן זיהו כמחודשות. ברשימה קצרה זו אבקש לעמוד על אחת הנקודות הנראית לי משמעותית במיוחד.

לבעש"ט היתה ללא ספק תודעה של מי שמוריד תורה חדשה לעולם. כך למשל מעיד נכדו, מי שהיה לימים אדמו"ר בעצמו, ר' אפרים מסדיליקוב:

פעם אחת שמעתי ממנו [מן הבעש"ט] בליל שבת שאמר אלי, בתוך אשר ביאר פסוק מי יעלה לנו השמימה, וחיבק ונישר אותי ואמר שהם ראשי תיבות מיל"ה וסופי תיבות הוי"ה ואמר בזה הלשון [דא שווער איך אייך] שיש איש בעולם ששומע תורה מפי קודשא בריך הוא ושכינתיה, לא מפי מלאך ולא מפי וכו', ואינו מאמין בעצמו שלא ידחה מאת הקדוש ברוך הוא ח"ו, כי בקל יכול לדחות לנוקבא דתהומא רבה ר"ל, וסמך על פסוק לא בשמים הוא ולא מעבר לים, ה' יקרב אותנו בימין צדקו

תודעת שמיעת התורה מפי הקב"ה עצמו מלווה בחרדה שמא ידחה, שמא אינו ראוי, שמא כגודל החוויה כך עומק הנפילה. כלומר הבעש"ט אוחז בתודעתו בשני קצוות המתרס – מחד גיסא שמיעת תורה מן המקור העליון ביותר, ומצד שני ספק עמוק בעצמו החודר עד התהומות שאין מהם עליה. התבטאות אוטוביוגרפית נדירה זו, עשויה לשפוך אור גם דרשות שונות אותם דרש על משה רבינו, אדון הנביאים:

שמעתי בשם מורי וירא ה' כי סר לראות, כי היה משה רבינו ירא שמא הוא קליפה עד שאמר משה משה אז אמר הנני (ר' יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף)

משה בעצמו, לדעת הבעש"ט, חי בחרדה מתמדת שמא אין הוא אדון הנביאים, אלא אחרון האדם, הקליפה החיצונה ביותר. דרשה נועזת זו אינה יכולה להתפרש אלא כהרהורי ליבו של הבעש"ט עצמו, שזו עצמה היתה תודעתו – או ראשון המחדשים, או אחרון החוטאים.

התבטאות רטרוספקטיבית נוספת של הבעש"ט מגלה טפח נוסף מתודעתו העצמית:

לפעמים יש שהעולם עומד במעלות הרוממות, ולפעמים העולם עומד במדרגות תחתונות, ועתה שאני בעולם העולם עומד במדרגות הרוממות, עד כאן לשון הטהור של אא"ז זללה"ה:
(דגל מחנה אפרים בלק בפ' כעת יאמר):

מדוע נוכחות הבעש"ט בעולם מוציאה אותו מן המדרגות התחתונות ומעלה אותו אל המדרגות העליונות? האם זו רק אור נשמתו העליונה או שיש כאן מימד נוסף? עד שנענה על שאלה זו, ניזכר בדמות אחרת, שאף לה תודעה עצמית של מי שהעולם יושב על כתפיה:

אמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הן אני ובני מהן אם מאה הם אני ובני מהן אם שנים הן אני ובני הן

ובזוהר הדברים מחודדים עוד יותר. רשב"י שם זועק: 'עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא' ( = עד מתי נשב בעמוד של סומך אחד) (הפתיחה לאדרא רבה). רשב"י רואה עצמו את העמוד עליו עומד העולם. צדיק יסוד עולם, כפשוטו. אך זהו אותו רשב"י האומר:

מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד לא היתה השכינה נגלית עליהן, כדכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (דברים רבה, ז,ט)

התורה לא ניתנת לקולקטיב, אלא ליחיד. רק סכום היחידים, עד האחרון שבהם, מהווה את התורה. משה איפוא הוא זה שיודע להוריד את התורה אל כל אחד ואחד. לא יפלא איפוא, שרשב"י מכנה את הנשמה בשם יחידה: "'את יחידך' – זה נפשך, שהנשמה קרויה יחידה" (במדבר רבה, יז, ב). רשב"י, זה שהעולם עומד על גביו, הוא יסוד העולם כי הוא גילה את סודו של היחיד, את המקום הטוטאלי והאינדיבידואלי שיש לכל אחד ואחד בעולם, והנתיב המסוים שיש לו בתורה.

זהו להבנתי העקרון העומד בבסיס התודעה של הבעש"ט, שהעולם בזכותו עומד בנקודת הרוממות. הבעש"ט גילה את סוד היחיד. בראש ובראשונה, גאל את נשמתו מספקותיה העמוקים, שמא הוא קליפה. ולא עוד, אלא שהוא עשה את זה לעקרון יסוד בכל תפיסת הגאולה:

"קרבה אל נפשי גאלה" כי קודם שיתפלל על גאולה כללית צריך להתפלל על גאולה פרטית לנפשו ודפח"ח: (תוי"י פ' שמיני)

המצוה התרי"ד לשיטתו של הבעש"ט היא מצוות האינטרוספקציה. על האדם להכיר היטב את נפשו ולאסוף את חלקי ניצוצותיו הפזורים:

התפלה בכל יום צריך כוונה אחרת, וזהו שאמרו בש"ס 'אם יכול לחדש דבר' (ברכות דכ"ט ע"ב) וכו', וראיה מוכרחת לזה, דענין תפלה הוא לברר ניצוצות מרפ"ח ניצוצות מאנין תבירין, וזהו בסוד העלאת מיין נוקבין למלכות להזדווג אשה בבעלה, והעלאת הניצוצות הוא המחשבה העולה במחשבתו לאדם בשעת תפלתו, והחכם אשר עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות, לברר הפנימיות שבו, שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות (תולדות יעקב יוסף)

התפילה לשיטת הבעש"ט היא הזמן הפסיכו-אנליטי, הזמן בו האסוציאציות החופשיות ('מחשבות זרות') עולות לאדם במוחו ועליו לתת להן את מירב תשומת הלב, ולזהות את היסוד הנפשי שמשם הם מגיעות. זהו עיקר העיקרים של שליחות האדם בעולם, תיקון עצמו. לכשיתקן עצמו, וכולם יתקנו עצמם, תבוא גם הגאולה:

מאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו, כנודע שאדם הוא ר"ת א'דם ד'וד מ'שיח, שקומתו של אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו (חגיגה די"ב ע"א), שהיו כלולין בקומת אדם הראשון כל הנשמות של ישראל, ואחר כך על ידי החטא נתמעטה קומתו, וכמו כן יהיה משיח קומה שלימה מכל נשמות ישראל, כלולא מס' ריבוא, כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון, על כן צריך כל אחד מישראל, להכין חלק בחינת משיח השייך לחלק נשמתו, עד שיתוקן ותתכונן כל הקומה, ויהיה יחוד כללי בתמידייות במהרה בימינו: (מאור עינים פ' פינחס ד"ה במדרש):

מהו תפקידו איפוא של הבעש"ט במאמץ הגאולי? לאלץ כל אחד להביט אל נבכי נפשו, לזהות את חלקיו השבורים, ואט אט לפתח את יחידותו, את המקום המדוייק בו נפשו מתברגת בקלות עם התורה. כך למשל מסופר על מפגשו של הבעש"ט עם מי שיהיה לימים הדמות המרכזית ביותר בהקמת תנועת החסידות, ר' דב בער המגיד ממזריטש. זהו סיפור ארוך, פתלפל ומאלף, שניתן ללמוד ממנו רבות על דרכו של הבעש"ט כמורה. בקצרה, אחרי שר' דב, שהיה מקובל גדול וסגפן חמור, נאות לנסוע לפגוש את הבעש"ט, הלה דוחה אותו במשפט מעליב: "אפילו סוסים שלי לא אוכלים מצות". כוונתו ככל הנראה לסנוט בר' דוב שהיה מסגף עצמו בין השאר באכילת מצות כל השנה. המגיד הוכה בתדהמה מקבלת הפנים, אך הדבר, למרבה הפרדוקס, גרם לו רק לרצות להשאר. מסתבר שהזעזוע איפשר למגיד לפתוח דף חדש בחייו. לאחר זמן ששהה כאורחו של הבעש"ט, הוא הוזמן באישון ליל אל הבעש"ט למעין טקס חניכה. וכך סיפר בדיעבד לתלמידיו:

הבעל-שם-טוב שלח אחרי הגבאי שלו בחצות לילה, ובאתי ומצאתי אותו יושב, וכר קטן על ראשו, ומלובש בעור של זאבים מהופך. ושאל אותי אם למדתי חכמת הקבלה, ואמרתי: הן! והיה ספר אחד מונח לפניו על השולחן, וצווה אותי לאמור לפניו בספר זה.
ובספר היה כתוב במאמרים קטנים, וכל מאמר היה התחלה: אמר רבי יצחק סח לי מט"ט שר הפנים. ואמרתי לפניו עמוד או חצי עמוד, ואמר הבעל-שם-טוב: לא כן הוא, אני אומר לפניך. ואמר לפניו. ובתוך כך נזדעזע וקם ואמר: אנחנו עוסקים במעשה מרכבה ואני יושב?! ואמר בעמידה. ובתוך הדבורים סבב אותי במטה כמו עגול. ושוב לא ראיתי אותו רק שמעתי קולות, וראיתי ברקים ולפידים נוראים. והיה כך ערך שני שעות, ונתפחדתי מאוד, ומזה הפחד התחלתי להתעלף.

הבעש"ט ניחן בכוחות פסיכולוגיים-שמאניים אדירים לגרום לאדם לחוות את גילוי נשמתו הפרטית. חוויה זו כמו הציתה במוחו של האדם את ה'זכרון הקולקטיבי' של מתן התורה בסיני. ואכן, בתום סיפור מופלא זה מעיר כותב ספר 'שבחי הבעש"ט':

ואומר אני הכותב: כמדומה לי שזה היה קבלת התורה, שכן שמעתי מפי הרב החסיד דקהילת קודש פולנאה, שקבל מבעל-שם-טוב תורתו השייך לנשמתו בקולות וברקים. .. שמעתי מהרב [-ר' יעקב יוסף מפולנאה] זה הלשון: כמו שקבלו ישראל התורה בכלל, כן קבל הבעל-שם-טוב בפרט.

הבעל שם טוב, מי שזכה לגילוי תורה אישי כבמעמד הר סיני, הוא מי שיודע לחולל טרנספורמציה כה עזה בזולתו, עד שאף הוא יזכה למעין חג מתן תורה אישי. 'קבלת התורה' בלשון החסידים הפך ממושג הסטורי למושג אקסיסטנציאלי. הרגע בו אדם מזהה סוף-סוף את חלקו בתורה. הרגע בו חווה את האדם את עצמו כ'יחידה'. כמי שמתן תורה לא היה אלא בשבילו.

הבעש"ט נסתלק לבית עולמו בחג השבועות, הוא חג מתן תורה, שנת תכ"ך. אילמלא היה זה הבעש"ט, היה ניתן לחשוב שאך מקרה הדבר.

אסיים בסיפור נאה על ר' ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט, המשמר יפה את המוטיבציה העזה שהיתה למייסדי החסידות, לא להסתפק בקבלת תורה באופן קולקטיבי, אלא לזכות לקבל את התורה באותו האופן שבו משה קיבל אותה, כאילו לא ניתנה אלא בשבילו:

"פעם אחת בא הרב הקדוש ר"ר ברוך זצלה"ה קודם חג השבועות לקהילת מעזיבוז, ולא היה אצל אחיו הקדוש [אפרים] מסידילוקוב, רק בבוא העירה נסע על קבר הבעש"ט, ומשם החזיר את עצמו לביתו לק' טאלטשין. ותיכף אחר חג השבועות בא פעם שנית לק' מעזיבוז, ונסע גם כן קודם על קבר הבעש"ט ובחזרתו בא לבית אחיו הרב הקדוש מסדיליקוב.
שאל אותו הרב הקדוש מסדילקוב, מה זה שהיה מקודם חג השבועות על קבר הבעש"ט ואצלו לא היה ולא ראה את עצמו עמו, ומה שזה שבא אחר שבועות פעם שנית על קבר הבעש"ט?
אמר לו כי אמרו לי מן השמים אם ברצוני אקבל התורה בחג השבועות בקולות וברקים כמו שקבל משה רבינו מסיני. והייתי על קבר הבעש"ט ובקשתי ממני שיהיה לי כח לקבל את התורה, וחזרתי לביתי וקיבלתי את התורה בחג השבועות בקולות וברקים, ועכשיו אני רואה שאין כח בידי, ובקשתי מזקיני הבעש"ט שיקחו ממני זאת (בוצינא דנהורא ירושלים תשס"ז, ח"ב, עמ' טז)

אכן, האינדיבידואליות עשויה להיות משא כבד מנשוא. אך אין אדם בין חורין להבטל ממנה.