אינספור ההגדות של פסח הם כעין נייר לקמוס להסטוריה של הכאובה של עם ישראל – "בכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו". נראה שכיום כל מילה מיותרת ואין צורך להזכיר את רשימת הצוררים המתארכת, מפרעה ועד חומייני. ברם דבר אחר שהטקסט של ההגדה חסר, הוא הקשר העמוק שיש, לעיתים, בין האסון לבין הצמיחה. בפורים ובחנוכה אנו מזכירים לעצמנו שהמצב הנורא הוליד כוחות לא מבוטלים בעם ישראל, שהותירו את חותמם לדורות. בפסח, בגלל ההדגשה היתירה של מחברי ההגדה ש"הקב"ה מצילנו מידם", ההתעוררות מלמטה אינה כמעט ואינה עוסקת בנשים הצדקניות שבגללן נגאלו, בדמותו הענקית של משה, בתקווה שאחזו בה המוני בית ישראל. החסידים אהבו לדרוש את הפסוק – "ועת צרה היא ליעקב וממנו יושע" (ירמיה ל, ז), כך – "כלומר מבחינת הצרה עצמו משם מגיע ישועה, אמנם אדם המלובש בגוף עכור, אין נפשו יודעת מהטובה המלובש בצרה עצמה… וזהו "כי גבר עלינו חסדו", אפילו במידות הגבורה [=בגזרות קשות], עם כל זה עלינו הוא בודאי חסדו" (אור המאיר, וירא). ככל שנשכיל להרגיל את מחשבותינו שהצרות עצמן הם הם פתח חדש לישועה חדשה ומקורית שאנחנו יכולים להצמיח, כך ייקל עלינו המעבר מן הצרה לישועה, שוודאי קרובה לבוא.
אירועי שמחת-תורה, השביעי באוקטובר, הותירו את רובנו ללא מילים, מתקשים אפילו לנשום. מעבר לרמה הקלינית, בה בוודאי מאות אם לא אלפים, יפתחו סינדרום פוסט טראומה (PTSD), ברמה הלאומית ניתן לומר שכולנו פוסט טראומטיים. זה לא רק בשל חלומות הביעותים, הלב הקופץ מכל דפיקה בדלת או ההיצמדות האובססיבית לחדשות; אלא זה בשל אווירת חוסר-הבטחון הכללית, הירידה בתחושת החוסן הלאומי ובחשק הפשוט לחיות. 'הגשם של אוקטובר', כשם השיר שנפסל לאורוויזיון, לא מפסיק לרדת וממסך את התודעה כולה.
אך רובנו "נעבור גם את זה", כפי שעברנו את פרעה; אט אט יתבהרו השמיים ועימה התודעה, ועם האביב תשוב גם שמחת החיים, לצד החרדה לשלום החטופים והחיילים. לא מזמן השתתפתי בבר מצווה שהיתה אמורה להיות מעט לאחר פרוץ הקרבות, וכעת מלבד הכרזה במיקרופון – שליבנו עם החיילים ועם החטופים, לא היה ניכר ששכחנו כיצד לחגוג. ברם המעבר החלק מן הטראומה לבין השיגרה, עשוייה לפספס אפשרות עמוקה של צמיחה. כוונתי למה שמכונה במחקר 'צמיחה פוסט טראומית' (PTG). בסוף שנות התשעים צמד החוקרים האמריקאי, טדשי וקלהון, הבחינו בתופעה – שכיום היא מובנת מאליה – שרבים מן האנשים שעברו טראומה, כגון אובדן, מחלה, אירוע טרור וכדומה, דיווחו שברבות השנים, אספקט משמעותי מחייהם השתנה לטובה. הם איתרו חמישה אספקטים כאלה: יחסים בין אישיים עמוקים יותר ומלאי אמפתיה; הכח לעשות שינוי משמעותי בחיים, דבר שתמיד רצו אך לא היה הכח והאומץ לעשות עד הטראומה; יציקת משמעות (חדשה) לחיים – הבנה קיומית מי אני ומה תפקידי בעולם; והיפתחות לערוצי תודעה רוחניים – בין אם זה התקרבות לדת ובין אם זה כל אפיק טרנס-פרסונאלי אחר. הקביעה המפורסמת של ויקטור פרנקל, לפיה "ניתן להפוך כל טרגדיה להישג אנושי", קיבלה אישוש מחקרי. מאז ועד היום המחקר בעניין זה התפתח ללא שיעור, ולדעת קלהון, צמיחה פוסט טראומטית יכולה לקרות מאליה, אך אם יהיה מלווה מקצועי, המוכוון לעניין הצמיחה מראש, לאותם אנשים פוסט-טראומטיים, הדבר מגדיל ומעמיק לאין-שיעור את התהליך.
המודל הבעש"טיאני לצמיחה
בחלוף כמה שבועות של אילמות כפויה, מאז אותו יום ארור, חזרתי אל החסידות, ובעיקר אל המורה שאני מחבב יותר מכולם, רבי ישראל בעל שם טוב, לראות האם אני מסוגל למצוא שפה חסידית לעניין הצמיחה הפוסט טראומטית. גיליתי כמה תורות שלא היכרתי או שלא הבנתי עד כה, הטומנות בחובן תיאור מפורט של תהליך צמיחה; אלא שבמקום הפסיכולוג המלווה, כצפוי, התהליך מתרחש נוכח הקב"ה.
דימוי רווח מאוד של הבעש"ט מצייר אותו כמי שלהשקפתו אין רע כלל, הכל טוב, שמח, מאיר וגדוש באלוהות. דימוי זה מבוסס לפעמים על אגדות מאוחרות או על הבנה לא נכונה, לדעתי, של שמועות מפיו. הבעש"ט היה יתום מגיל צעיר למדיי, ורוב חייו הבוגרים עבד כמרפא – בעל שם – ונחשף לסבל אנושי רב. הסבל הזה היה הן ברמה האישית, אך לא פחות מכך, ברמה הקהילתית, כתוצאה מעלילות דם, פוגרומים, או 'סתם' חיל מצב פולני שהיה חונה בסמוך לכפר וכולם נאלצו לברוח על נפשם. באחת מהתבטאויותיו האוטוביוגרפיות – הנדירות למדיי – הוא תיאר עצמו, כמי שנגזר עליו, ממש כמו דנטה, לצפות בצערם של בני אדם.
הבעש"ט עסק בצער האנושי רבות. בדומה לפסיכואנליטיקאים הנועצים את בעיותינו בראשית החיים, כך נעץ הבעש"ט את הצער האנושי בראשית הבריאה. זה אינו עולם שהשתבש, אלא עולם שהיה משובש מלכתחילה. על דברי חז"ל, שכל מקום שבו נאמר "ויהי" (כמו "ויהי בימי אחשוורוש"), זה לשון "צער", הוא הוסיף שגם "ויאמר אלהים יהי אור – ויהי אור", גם שם ה"ויהי" הוא לשון צער – פירושו של דבר ש"האין סוף רצה להלביש את עצמו כדי שיקבל טובו ובהירותו היה צריך "ויהי" שהוא צמצום כידוע ליודעי חן" (כתבי קודש כ"ד:). את הצמצום הקבלי הוא פירש כחווייה אקזיסטנציאלית של צער, ולדעתו זה התנאי לזכות לאותו "אור" גנוז שהבורא ברא ביום הראשון. בניגוד לרוח הניו אייג' ובהתאם לרוח הבודהיזם, אל האור ניתן להגיע רק לאחר מפגש ממשי עם הצער והיסורים.
בשמועה אחרת הוא פונה לבניית מודל התפתחותי מלא –
העולם הזה נברא בה', ופירש הבעל שם ע"ה – כי העולם הזה מתנהג בחמשה דברים: צער, וקבלת צער, ותפילה וישועה, והודיה.
ופירש הרב לפי סדר הגבורות מתתא לעילא, כי הצער נמשך מהו"ד שהוא קו שמאל נמשך מהגבורה, "כל היום דוה" (איכה א,יג), וקבלת הצער שהוא מקבל באהבה, שהוא מבין שהכל בחסדו יתברך שמו, כי דרכו להיטיב, ואהבה גימטריא אחד, נמצא מקשר עצמו באחדות והוא נצח"יי, אם כן זאת הקבלה נגד מידה שניה, ותפילה היא התחברות, והוא קו האמצעי המחבר שני הקצוות לאחד והוא קו הרחמי"ם, אם כן זו התפילה נגד מידה השלישית, וישועה הוא מצד הגבורה, כמה דתימא "בגבורות ישע ימינו" (תהילים כ'), כי הישועה הוא מצד הסכמת הגבורה, כי התחלת הדין הוא מצד הגבורה ואחר כך כשנמתק הגבורות נמשך הישועה, אם כן ממילא הישועה מצד הגבור"ה, והודיה היא מצד החסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, אם כן הודיה היא מצד החס"ד … .[רבי יוסף בלוך, גנזי יוסף, לבוב תקנ"ב, צה ע"ב]
הקורא המכיר את שפת הקבלה וודאי יערב לו יותר, אך זה לא מרכז העניין. הבעש"ט קובע כי העולם "מתנהג" (!) בתהליך עלייה מדורג, בן חמש שלבים. ראשית לכל הוא הצער. תודו שלא זה הדבר שהייתם מצפים לשמוע מן הבעש"ט. אך הוא קובע חד משמעית שראשית חכמה זו ההכרה שהעולם מלא בצער. חוויית הצער היא לא מקרית לעולם ואינה תאונת עבודה, אלא היא אינהרנטית לאופן שבו נברא העולם. השלב השני – וזה מרתק – היא 'קבלת צער'. זהו שלב אחר מן 'הצער', ולהבנתי כל התהליך הטיפולי, אולי החיים כולם, מתרחשים בין 'הצער' לבין 'קבלת הצער'. ה'קבלה' של הצער היא יכולת הנשיאה של היסורים. נזכרים אנו בויקטור פרנקל שקרא, בעיצומו של אוושביץ, לשאת בגאון את הסבל –
שומה על אדם שייווכח לדעת, כי הסבל הוא מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי. יהיה עליו להודות בעובדה שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו, או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו. האחת והיחידה היא בדרך שבה הוא נושא בעולו.. " (האדם מחפש משמעות, עמ' 99)
לקיחת הבעלות הפנימית על היסורים היא היא ראשית החכמה של תהליך הצמיחה: 'נזרקנו' לעולם הזה על מנת לשאת, להיות מֵיכל, אל היסורים ולעבד אותם דרך ה'פרוססור' הפנימי שלנו. מרגע זה, בו נובט הסובייקט – ניתן לכנותו בשם 'העמדה הדיפרסיבית' של מלאני קליין – אפשר להתחיל תהליך רוחני, זהו השלב השלישי: תפילה. אין מדובר כאן בזעקה מעומק הלב, כחיה פצועה. תפילה היא לשון חיבור, שיח, דיאלוג. מהרגע שניתן להרים את הראש ולשאת את היסורים באהבה, אפשר להתחיל לנהל שיח רוחני על אודות פשר הסבל והיסורים. אדם מתפלל על המשמעות שגילה והקב"ה ("בורא ניב שפתיים" בלשון המשנה) עונה לו תוך כדי התפילה. זוהי "הישועה". אין משמעה בדווקא פתרון המצב ה"אובייקטיבי", אלא משהו במילה, בתיבה, שעד כה היתה חתומה, מתחילה להאיר – "צוהר תעשה לתיבה", וכפי שדרש כבר הבעש"ט, "שתהיה התיבה מצהיר [=מאירה]". התפילה הכנה מעומק הלב, שאינה באה מתוך המסכנות והכאב האטום אלא מתוך זקיפת הקומה הרוחנית ויכולת הנשיאה, מביאה לפשר מסויים, לכיוון חדש בהבנת המציאות, הפנימית או החיצונית. צריך כמובן להיזהר ממתן משמעות אינסטנקטיבי, על פי הפרדיגמות המקובעות. המשמעות יכולה בהחלט להיות אחת מן השדות השונים אותם זיהו טדשי וקלהון כתחומים בהם אנשים חווים גדילה והתפתחות לעומת מה שהיו קודם הטראומה. אך בשונה מהם, כמובן, התהליך החסידי נערך אל מול האלהים, ה"אחד" שמעבר למציאות ונטועה בליבו של המאמין. האלהים, הוא הוא הפסיכולוג של הסובל. כדאי לשים לב שהמשותף לפסיכולוגים ולחסידים הוא התנאי נפשי שהציבו חוקרים הנ"ל לצמיחה פוסט טראומטית – היותך "אישיות פתוחה להתנסויות", דהיינו סקרנות יסודית לחוויות נפשיות חדשות. זוהי התפילה המתחדשת, זקורת האנטנות, המוכוונת לשמוע מהו הקול הבא מלמעלה, מה משדר היקום לגביי כעת, בעת הזו, לאחר הטראומה.
הודיה על הנכות
בסופו של התהליך, לאחר ה"ישועה", יכול אדם להגיע אל ההודיה. אמנם קשה להעלות על הדעת – בוודאי בשלב מוקדם זה שאנו מצאים בו – הודיה על האירועים המחרידים, ואולי מוטב להחליף מילה זו במילה "השלמה". אך לולא מקרא כתוב על ידי אנשים שחוו טראומות קיצוניות, לא היינו יכולים לאמרם. כך למשל מספר יורם עשת-אלקלעי, שנפצע קשה בימיה ראשונים של מלחמת יום כיפור. פגז של טנק פגע לידו והוא נפצע, בין השאר, במוחו. הוא חב את חייו לחובשים ורופאים שנלחמו על חייו עד שהגיע לבית חולים, למרות שהיו בטוחים שזהו "מקרה אבוד". כשפקח את עיניו, לא ידע אפילו את סדר המספרים מאחד עד עשר, לא ידע קרוא וכתוב ולמעשה היה צריך ללמוד הכל מחדש. בספרו המאלף, "אדם חוזר הביתה" (כתר, 2010), כותב הוא כך אודות הנכות אותה סוחב מאז אותה המלחמה:
בשנים שלאחר מכן, שבהן הגיתי במוות כל כך הרבה פעמים ושקלתי לקפוץ מהחבל הדק, חשבתי כמה היה פשוט למות אז, סתם כך להיעלם מן העולם. אלוהים עשה עמי חסד וברר לי פציעה אפידורלית, נטולת כאב וחרדה. כמו חוני המעגל נרדמתי במערה ועברתי במנהרת הזמן ללא תודעה, משדות המלחמה היישר אל מיטת בית החולים. וכשפקחתי את עיני כבר הושלם המעבר מאיש בריא לנכה; ממלחמה לשלום; מטראומה לפוסט טראומה… ולכן, שנים רבות היתה בשבילי הנכות בת חורגת. לא כאבתי את ייסורי לידתה ולא ראיתי אותה בצאתה, ועברו לפחות עשרים שנים לפני שאימצתי אותה אל חיקי בהשלמה. … היא זרה לי, נכותי שדבקה בבשרי ללא הזמנה. אין לי עליה תחושת בעלות, היא מין פרא חופשי שאיננו שלי; כאב פנטום חריף, הד של אירוע שלא חוויתי, ובכל זאת — היא־היא המסד המכונן של חיי, וכבר אינני רוצה שתלך.
יכול אדם איפוא להודות על הדבר הנורא שקרה, או על כל פנים להודות בכך שלולא הטראומה לא היה מגיע למקום אליו הגיע. ניתן אולי כבר להתחיל לראות ניצנים של עניין זה במציאות הישראלית – הלחימה כתף אל כתף שמחקה לחלוטין את אירועי יום כיפור המבישים בתל אביב, ההתגייסות האזרחית מעוררת ההתפעלות, גילויי הגבורה העילאיים והרצון לעוטפם בהוד והדר, ועוד. כל אלו אינם מוחקים את הכאב והסבל ואולי אף לא מקהים את הפחד, אבל כפי שכבר ציינו הוגי "תיאוריית ניהול האימה" (TMT) הפופולרית, העוסקת בהשפעת אימת המוות על ההתנהגות האנושית – אין כמו מתן משמעות ופשר לאירועים כאפוד מגן מפני גלי החרדה מן הטראומה שהיתה ומן האירועים שחלילה עוד יהיו. ככל שנהיה מוכווני תהליך הנפקת משמעות, כך נהיה חסינים יותר.
סוף מעשה במחשבה
דרשת הבעש"ט לא מסתיימת בקטע המצוטט, אלא ממשיכה ואומרת שאת התהליך בעל הה' חלקים, יש 'להעלות', אל 'המחשבה' האלהית, הה' הראשונה בשם הויה, שכן "סוף מעשה, במחשבה תחילה". במילים אחרות, אדם הזוכה ומצליח לטפס בסולם מן הצער אל קבלת הצער, ומשם אל התפילה, ואל הישועה, ולבסוף, כפי שראינו לעיל, אף אל ה'הודיה', יכול להגיע אל 'המחשבה' האלהית, אותה מחשבה שבראה את העולם ב"ויהי": ההבנה שהאור ניכר רק מתוך החושך, וכי המנגנון הזה נכון לא רק לגבי צמיחה פוסט טראומטית, אלא להבנת המציאות כולה. משהו מן המחשבה האלהית מתמזג עם דרכי מחשבתו: המציאות כבר לא נראית בעיניו כ'צרה' נטו; ביכולתו לסייע לאחרים השקועים בתוך צערם לפקוח אל האופק של הצמיחה.
כפי שפתחנו – ככל שנפנים את דרכי המחשבה הללו, המכונה כאן גם 'המחשבה האלהית' – כיוון שהיא מנוגדת לדרך ההישרדותית בה אנו רגילים לחשוב, נשכיל לעלות גם על דרך הצמיחה והתיקון. כן, "הקב"ה מצילנו מידם", אך זאת מכיוון שאנחנו מקבלים את הצער, מבינים את עומק המשבר ואת מה שהוא בא לאותת ומתוכו פונים אל התפילה וזוכים, בעז"ה, לישועה.
ד"ר רועי הורן מחברם של כמה ספרים בהגות החסידית, ונמצא כעת בשליחות ההסתדרות הציונית העולמית בליברפול. המאמר הינו סיכום הרצאתי בקורס "לצמוח מתוך השבר", יחד עם ד"ר שמואל ויינשטיין, הנלמד במסגרת "זוהר חי". לתגובות roeehoren@gmail.com
