פרשת ברלנד צמחה על קרקע בשלה ומוכנה למנהיג שאינו שפוי וחסר כל עקבות. הוראת משנת ר' נחמן חייבת ריסון ועידון
ראש השנה בפתח ועשרות אלפי חסידי ברסלב במתח – האם יוכלו להמריא לאומאן? נראה שהמצב כעת עוד יותר מורכב מזה שהיה בזמן הקורונה אך חזקה על חסידיו הנאמנים של ר' נחמן שיצליחו גם הפעם להשתחל. עם זאת, אולי אין זה מקרה שדווקא השנה בה נחשף הקהל הרחב – בזכות כתבות "המקור" ערוץ 13 המצויינות – למעלליו המחליאים של אליעזר ברלנד, מחשובי רבני ברסלב בכמעט-יובל האחרון, היא השנה בה שערי אומאן נסגרו. אולי רצתה ההשגחה, לייצר איזה "חלל פנוי" ביננו ובין ר' נחמן, לתת שהות למחשבה ולבחינת הדברים מחדש.
נכון, ברלנד אינו הרב היחיד שפגע מינית בחסידיו, ואף לא היחיד שעשה מכך אידאולוגיה. לשאלה – האם יש להבין את תופעת ברלנד על רקע מחקר כתות או על רקע כתבי ברסלב לדורותיהם, אני משיב שהשאלה הקריטית היא מה קורה לאחר 'התפוצצות' הפרשה, קרי לאחר שהתגלה כי הרב הנערץ עבר עבירות ברורות, או במילים אחרות – עד כמה מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי ממשיך לדהור הלאה בהצדקת המעשים. בפרשיות כגון הרב שיינברג, הרב מוטי אלון, ובאופן שונה גם הרב טל, רוב רובם של המעריצים נטשו את רבם לאחר שהשתכנעו – בתהליך ארוך ומכאיב! – שהרב הנערץ אינו אלא פושע בתחפושת. ואילו סביבו של הרב ברלנד עדיין מצויים מאות משפחות והרב מופיע בכינוסי תשובה כאלה ואחרים, ולרגעים נראה שהאהדה סביבו אפילו תופסת תאוצה. זו אינדיקציה חשובה לכך שכאן מופעלים מנגנונים נוספים, הגותיים-תרבותיים, המספקים לחסידים השוטים הצדקות אידאולוגיות ונורמות מכילות להמשיך ולאחוז בכך שהרב השוכב עם חסידותיו אינו עושה זאת כאן אלא ב"עולם האצילות", שם הכל מותר, ושהצדיק-משיח הוא מעל לתורה ולכל נורמה מחייבת, וזאת על אף שחלקם הגדול מודה ב"מעשים הזרים" שהוא עושה. בדברים הבאים אנסה לתאר הדברים מנקודת מבטה של ההגות הברסלבית, ואטען שהגות זו לא יכולה לרחוץ כפיה ב"נחל נובע" ולומר ש"ידינו לא שפכה את הדם הזה". אני אומר את הדברים בצער רב ולב כבד, היות ואני חש מחובר ברוב נימי נפשי לר' נחמן, לאישיותו ותורתו, ועוסק בהוראה ובכתיבה על אודותיה מזה כבר שני עשורים. עם זאת, האהבה הגדולה אסור לה שתכסה על פשעיה, ואדרבה, פרשת ברלנד שר"י צריכה להיות דגל אדום בפני כל העוסקים בתורת רבינו, המזהיר אותנו מפני התבטאויותיו הקיצוניות של ר' נחמן וקוראת לנו – מורי משנתו – לתווך ואף לבקר אותה כשצריך.
להשתגע בעבודת ה'
ר' נחמן (נפטר: 1810) היה גיבור הספרות היידיש והעברית החדשה, מקור להשראה של משוררים בימאים סופרים, משוררים והוגים. לפריסת מנעד חסידיו דומה שאין דומה בכל הדמויות שהעמידה היהדות מאז החורבן. הביקורת העצומה עליו ועל חסידיו ששלטה בכיפות לאורך המאה התשע-עשרה הוסתה וכמדומה שהוא כעת גיבור תרבות ישראלי לכל דבר ועניין. ליצירתו היבטים רבים ומה שאציג כעת הינו רק גון אחד בתמונה רבת גוונים, אלא שאנשים המוגבלים לסוג מסווים של משקפיים, עשויים לראות רק את הגון הזה. ר' נחמן ראה עצמו סולל את הדרך בפני המשיח, בין השאר בעזרת תפילותיו הרבים והנהגת ההתבודדות שלו, שהבליטה מאוד את מקומו של האינדיבידואל וביססה את כוחו לחדש דרכים בעבודת ה' ובכלל; הוא קרא לחסידיו להשטתות בעבודת ה', להשליך את השכל בכלל ולהאמין בצדיק ללא עוררין בפרט, ולהתגולל בטיט ורפש אם צריך; הוא אהב להיות במחלוקת וסלד מקונצנזוס. הוא טען ש"משה" הוא ראשי תיבות "מחלוקת הלל ושמאי", ושהמחלוקת היא כמו מי נהר שבכוחם להרים עצים כרותים ולהשיט אותם הלאה. הוא אף טרח בעניין זה ועורר בפועל את המחלוקת עליו, במיוחד עם הסבא משפולי. בנוסף, בדרכו לארץ ישראל התנהג בצורה תמוהה ביותר, באופן שהביאה לדחייה בוטה שלו מקהל החסידים שהיו גם הם בדרך לארץ. ר' נחמן אהב גם את הסכנות: בכלל זה המסע לארץ ישראל על כל תלאותיו, הכניסה למערת הינוקא בבית הקברות של צפת שם הבטיחו לו שמחכה נחש ההורג את כל הנכנסים לשם, ופעולות נוספות. לא רק סכנות אהב ר' נחמן, גם פעולות המעוררות תמיהה, כגון נסיעתו ללמברג, וכן נסיעתו לנאווריטש. החסידים עמדו פעורי פה נוכח נסיעות אלה ולא ידעו להסבירם. פעמים גם שהתנהג בצורה אחת אך דרש בצורה אחרת לגמריי, כגון בכל הנוגע ליחס לרופאים. גם נקודה זו האחרונה – הנקראת בצורה פונדמנטליסטית על ידי חסידיו – יש בה התרסה, שכן הרפואה 'המערבית' החלה יותר ויותר לקבל דריסת רגל במערב אוקראינה והוא ראה ברופאים רוצחים בתחפושת. לכל העניינים הללו, אותם אני מציג בצורתם השטחית ביותר, יש הסברים עמוקים ומהלכים ארוכים ומרתקים בהגות הברסלבית, אך למרבה הצער, ניתן גם לקחת מהם רק את חיצוניותם. זה בדיוק מה שקרה בתופעה הברלנדית.
קשה ואף מדכדך להודות בכך, אך בלא חשיבה ביקורתית שקולה, ניתן בקלות לראות את ברלנד כממשיך דרכו האולטימטיבי של דמות קונצנזואלית זו, בוודאי הרבה יותר ממקביליו החרדיים, דוגמת הרב קעניג מצפת ואחרים (במובן מסויים ה"סבא", ישראל אודסר, באמת נתן לו "פייט" רציני ואכן היתה איבה גלויה בין חסידי של הפלגים, מי ב"אמת" ממשיך של ר' נחמן). כמו ר' נחמן, גם ברלנד הוא היה מבלה שעות ארוכות-ארוכות בהתבודדות ובתפילה בלהט שלא מעלמא הדין; כמוהו אהב סכנות ובכלל זה עודד את חסידיו להכנס לקבר יוסף ללא שמירה ודברים 'משוגעים' נוספים; כמוהו טען שאין הוא מבחין בין גבר לאשה וכי תיקן את היצר המיני לגמריי; כמוהו אהב את האניגמטיות וההתנהגות התמוהה, והיה דורש באחת ומתנהג אחרת, כשלהגנתו עומדת צורת הצדיק החפה מכל ביקורת; אף הוא התנגד לרופאים והאמין שהכל תלוי באמונה (דבר שהביא גם למיתת לפחות אחד מחסידיו, כפי שמופיע בתחקיר "מקור" חלק א). אני יוכל רק לדמיין כיצד חסידיו השוטים קוראים בחלק מחיי מוהר"ן, הביוגרפיה של ר' נחמן הכתובה בידי תלמידו ר' נתן, בפרק "המחלוקת שעליו", ומתמוגגים מאושר. "הנה", אומרים הם, "כל מה שכתוב כאן מיושם על רב לייזר". יתר על כן, ר' נתן הנזכר, בספרו הגדול ליקוטי הלכות (שהיה שגור על לשונו של ברלנד), הלך וביסס את האמונה הכיתתית ברבו, באופן שקשה עוד למצוא בהגות היהודית. תיארתי דברים אלו לפרוטרוט במחקר רחב שפרסמתי פעם, וכאן אביא רק טעימות נקודתיות. לדברי ר' נתן – המבוססים יש להודות לא רק על ההגות החסידית אלא גם על זו הלוריאנית – הצדיק נטוע בראשית-ראשיתה של האצילות, ובאמצעותו ולמענו נברא העולם. הוא השעשוע של הבורא יתברך, הוא ה"בעל בית" של העולם, על החסיד להתקשר לצדיק "בכל נשימה ונשימה" ולהתאחד עם גופו ורוחו (באופן שהתיאולוגיה הקטולית מחווירה לעומתה). חסידי ברסלב הם שומרי האמת האחרונים בעולם, וכל התנ"ך אינו אלא פרקים בחיפוש אחר צדיק האמת והמאבק ב"מפורסמים של שקר", התשתית לחשיבה הכיתתית של בני האור ובני החושך פרוסה כאן כשולחן ערוך לפני המלכים. הגותו של ר' נתן רוכזה ותומצתה על ידי כמה ממשיכי דרכו, כגון הרב יצחק ברייטר (שנרצח בטרבלינקה) ושמואל הורוביץ (שנפטר בישראל), וספריהם הפכו לאבני יסוד של כל חסיד ברסלב באשר הוא. דברים אלו – שהובאו כאן רק מקצתם – שעה שהופכים להיות אבן היסוד של הקהילה, לא רק מאפשרים את מעשיו של ברלנד, הם גם מספקים הסברים להתנהגותו ולהמשך האמונה בו. "הנה כי כן", הם אומרים, "לפנינו גילום מדוייק של ר' נחמן מברסלב". ה' ירחם.
מבחינה הסטורית, התופעה הברלנדית דומה בחיצוניותה לחצרו של יעקב פרנק ובפנימיותה לשבתי צבי. הראשון אכן הנהיג כת והיה רודן חסר כל עכבות, אך הפן האידאולוגי במעשיו היה קלוש ואת מעשיו המיניים למעשה 'התיר' לכל אדם ולא רק לעצמו. ואילו שבתי צבי הרשה לעצמו מה שלא הרשו אחרים לעצמם, ראה בחלק ממעשיו או מצבי רוחו 'נפילה' אמיתית לשאול, אך כפי שהסביר לו נביאו, נתן העזתי, נפילות אלו הינם חלק מאופיו המשיחי, הנגוע ב"מאניה-דיפרסיה" דקדושה, או הייתי אומר – "קרימינילוגיה דקדושה". כאן הדמיון לאופן בו ברלנד מבין את עצמו הרבה יותר מובהק. אינני מאמין שברלנד הכיר את הגותם של השבתאיים, אך הוא הסביר את מעשיו במונחים קבליים ובעזרת הישענות עמוקה על כתבי ברסלב לדורותיה, המדברים רבות על מעלתה של התשובה ועל עניינו של הצדיק הנופל לשאול תחתיות ומשם מעלה ניצוצות קדושים או מביא את הגאולה בדרכים מפתיעות.
הבעש"ט רגז על הרבנים
אבוי לנו. איננו יכולים בלעדיי ר' נחמן, וכעת איננו יכולים גם איתו. זוכר אני את עצמי מלמד את ענין "המחלוקת שעליו" ומסעו התמוה לארץ ישראל ומתכרכמות פניי. החופש שאיפשר לעצמו ר' נחמן הרי הם הדלק להתלהבות המיוחדת לדרכו היחודית, לאותנטיות ולחירות אותם מחפש כל עובד ה' כיום. מצד שני, מי יודע אם אחד מצעירי הצאן – במכינות, בישיבות ובמדרשות – לא יבין את הדברים כפשוטם וידרדר עצמו לכת כזו או אחרת. הרי היה זה ר' נחמן – אולי יותר מכל אחד אחר – שדיבר שהזהיר מ"תלמידים לא מהוגנים" העשויים לקחת את דברי התורה שלו למקומות אפלים. וכיצד נזהרים אנו?
כשהתפוצצה הפרשה הפרנקיסטית, והללו ברשעתם העלילו על התלמוד שהוא מלא בהוכחות לכך שיהודים זקוקים לדם ילדים נוצריים למען פולחן הפסח, היה רק רב אחד שסבר שגם בתופעה מחליאה זו אשמים הרבנים, מנהיגי הקהילות. הללו "בודים הקדמות שקרים" (ביטוי חידתי למדיי), ולפי הרציונאל של הבעש"ט – כאשר המרכז חולה, הדבר מתבטא בראש ובראשונה בשוליים. עלינו לשאול עצמנו, אומר הבעש"ט, מדוע הלכו כל אותם חוזרים בתשובה אל הקיצוניות הברלנדיות, מדוע לא מצאו עצמם בדרך המלך? התשובה היא, לדעתי, שבעולם שבו מילים כגון "ש"ס", "ציונות-דתית", "התורה", הם שמות של מפלגות התורמות כל אחת בחלקה לחילול ה' ולסלידה מעולמה העשיר של המסורת, באופן שארון הספרים היהודי אינו יודע היכן לקבור את עצמו, הרי וודאי שילכו כל אותם נשמות דתוהו לחפש עצמם היכן שבוערת אש; ושעה שהם משהים את כוחם השיפוטי מטעמים אידאולוגיים או אישיותיים, עשויים הם ליפול קרבן לקרימינל-דקדושה דוגמת ברלנד. עבודת ה' כנה וטהורה, מלאת חיות ורצון טוב, עשוייה היתה למנוע תופעה חולנית שכזו, שריסקה את עולמם האישי והדתי של אלפי אנשים.
ריקוד האש המדומה
ובכל זאת, מילה אחרונה על הסדרה של רמה בורשטיין, "ריקוד האש". בורשטיין חסידת ברלנד ומקושרת עימו בקשרי חיתון (בנה עם נכדת ברלנד), יצרה סידרה מופתית מבחינה אסתטית ומבחינת התכנים המיוחדים שהעלתה על המסך, אך עם זאת, יש כאן כמה עניינים הדורשים תשומת לב. בליבה של הסדרה ניצב אדמו"ר (הכוכבן יהודה לוי), שסביבו שמועות על היותו נואף, עוסק באינטנסיביות בתיקונן של נשים, ובאחת מהן הוא אף מתאהב. לא זו אף זו: הרגיש לשפה הברסלבית שומע מדי פעם את שפתה המיוחדת של חסידות זו מבין השיטין של הסדרה, ולענייננו – חכמה, דהיינו חשיבה 'מבחוץ', ובכלל זה חשיבה ביקורתית, היא הדבר החמור ביותר שיכול לעולל אדם לעצמו.
אריאלה שטרנבך תחקירנית ערוץ 13, הפילה את בורשטיין בפח והיא מוקלטת כשהיא אומרת שהיא "בעדו (של ברלנד)… אני מאוד מקורבת שם" ושכל הסדרה היא נסיון להגן עליו ולספר את סיפורו באופן שיכול להתקבל על לב ההמון. גם פרקטיקה זו הינה ברסלבית עתיקת יומין ונטועה עוד ברבי נחמן ובסיפורי מעשיותיו וממשיכה בר' נתן, שנתן לכך גושפנקה אידאולוגית בדמות "הגניבה הקדושה" ואף נהג כך בעצמו, בפרסמו קונטרסים בעילום שם שנועדו לחדור לחוגי המשכילים ולפוצץ אותם מבפנים.
בורשטיין וכל המעורבים בסדרה הכחישו כל קשר בין הסדרה לבין פרשת ברלנד. ואכן בסדרה הרב המאוהב אינו נוגע בתלמידתו, אלא רק משיא לה את בנו תחתיו (מעשה תמוה כשלעצמו). כמו כן הסדרה מראה כיצד יכול להיות שחסידה אחת שהרב הציל, מעלילה עליו שגם נגע בה. אך העיקר לענייננו הוא בפרקים הראשונים, בה החסידה שבורת הנפש, מודרכת לעצום עיניים, ולהיות במקום בו אין כל גבולות, אין אסור ואין מותר, ושם לשאול את עצמה – מה היא רוצה? היא פוקחת את עיניה ורואה את הרב. אותו היא רוצה! הוא המיועד לה בעולמות בה הכל מותר – עולם האצילות הקודם לעולם הבריאה, בו התורה מחייבת! הרצון שלה ברב, הוא הכלי בו עובד הרב על מנת לשקם אותה. לכאורה ישנו דמיון לטיפול הפסיכואנליטי, גם בו התאהבות המטופלת במטפל, מה שמכונה "העברה", הינו חלק מן ההליך הטיפולי. אלא שבטיפול הפסיכואנליטי, התהליך אינו עובר עידוד יזום על ידי המטפל, אלא הוא קורה או לא קורה בדרכו שלו, ואילו כאן, אנו רואים שהדבר היה כלי יזום בידי הרב והוא עשה בו שימוש באופן שלא היה נקי כלל. אולי רצתה הבימאית לומר לנו – בדרך לא מודעת – שאכן ה"רודפות" (הכינוי לחסידות ברלנד שנדחפו לראות את הרב ואף לגעת בו) מתרפאות בדרך זו ממחלותיהם הנפשיות והרוחניות. האהבה לרב היא היא הריפוי האמיתי לכל תחלואינו.
מסרים אלו ואחרים של התקשרות לצדיק, של אמונה בו מעל לכל טעם ודעת, משופעים בספרות הברסלבית, ועלינו, כל מי שמשנת מוהר"ן קרובה לליבו, האחריות כעת, במשנה תוקף, למתקם ולעדנם; לאסוף גחלים מתוך האש הבוערת אך גם לשפוך מים היכן שצריך.
