הרחקת גרים אפילו גרועים הינה חמורה כל כך עד שתיקון העוול מתיר עבירה על מצוות התורה. מחשבות אקטואליות ופסיכולוגיות בעקבות מדרש נועז.
אלכס (שם בדוי) היה חייל קרבי שיצא ל"קורס נתיב" – קורס גיור במסגרת צה"לית – אותו לימדתי לפני כמה שנים. הוא היה חייל חמוד במיוחד. משפחתו הינה משפחה קלאסית של מקרה גיור כיום – האב יהודי, האם לא. עקב מסך הברזל, היהדות היתה נוכחת אך כזכרון מרוחק. הוא היה גאה מאוד ביהדותו (ממנה סבלו הוא והוריו בברית המועצות) ועוד יותר מכך מהיותו חייל צה"ל. למעשה, הוא כלל לא ידע שאינו יהודי עד שהמש"קית שלו סיפרה לו. ארגנו לו משפחה מלווה באחד מישובי השומרון. זה היה שידוך מן השמים, התאהבות הדדית. באופן לא שגרתי, הקשר בינו לבין המשפחה המשיך אף כמה שנים לאחר הגיור, שעבר בהצלחה, ואף לאחר שיחרורו של אלכס. היה מתקשר מדי פעם, מגיע לשבתות, מתייעץ בצמתים חשובות. בשמירת המצוות היו עליות ומורדות. ככה זה כשהמשפחה לא רק שאינה דתית ואף אין בה מסורת אבות, אלא שאין היא נחשבת בעיני עצמה כיהודית. אבל לאלכס ענין המסורת היה חשוב וכך גם בחר את בת זוגתו. נרגש מן המעמד, הלכו הזוג לרישום נישואין בלשכת הרבנות של אחת הערים הגדולות. שם הסבירו להב שברבנות קדושה מעין זו שלהם לא רושמים גיורים מפוקפקים, והפנו אותם בחביבות לשוהם, אל עירו של הרב דוד סתיו, שהקללות יחולו על ראשו, ואנו נרחץ בנקיון כפינו. אין לתאר כמובן את עומק העלבון מחד גיסא ומאידך גיסא לא ניתן להפריז בתיאור גודל החוצפה של אותם פקידים מקבלי משכורות מן השירות הציבורי. דומה שאפילו מה שכינה הרב קוק "יראה פסולה" הינה מחמאה ליראת השמים צבועה מעין זו.
כולנו התגיירנו במרמה
סלע המחלוקת בין המקילים למחמירים בקבלת הגרות הינה קבלת המצוות. בקרב המחמירים נתפתחה הדעה – שהיא כשלעצמה דבר שלא שיערום אבותינו – שקבלת המצוות איננו רק ברגע מעמד הגירות אלא יש לאשרר אותו בכל שנה ויש בכח בית הדין החוקר להפקיע את גירותו (מישהו אמר אינקוויזיציה?). מובן שלשיטה זו, אדם שאנו מעריכים ולו בחשד קל שהוא לא מתכוון לשמור מצוות בדיוק כפי שאנחנו שומרים (ועדיף כמובן כולל אותו הלבוש, גדרי צניעות ושליטה ביידיש) הרי שמראש נדחה אותו, ואם מאן דהו יגייר אותו, הרי שיש לבדוק האם אותו מגייר עמדו אבותיו בהר סיני.
אולי כנגדם כתב ה"כתב סופר" (בנו של החת"ם) על הפסוק "וכי יגור גר בארצכם לא תונו אותו" –
"הזהירה התורה שלא לחשוד אותו ולא להונותו מדברים כאלו, "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – ומום שבך אלא תאמר לחברך, כי מתחילה במצרים, האמינו העם ורצו לצאת ממצרים כדי לפתור עצמם מן הגלות המרה, ואחר כך שכבר יצאו, כשהגיעו לסיני לא רצו לקבל את התורה! מזה נראה שתחילת כוונם שקיבלו עליהם לקבל התורה היה שלא לשם שמים רק כדי שיפטרו מן הגלות ויבואו לארץ זבת חלב ודבש.. וזה מום שבך אל תאמר לחברך (הגר) – אל תחשוב אותו מה שהיה בליבך ומומך הוא לא מומו". (כתב סופר על התורה, פרשת קדושים)
רצוני להציג מדרש, מן הנועזים והרדיקאליים שאני מכיר, העוסק ישירות בעניין קבלת הגרים. המדרש מופיע בגמרא (יבמות עח:) והרחבתו מופיע בספר 'במדבר רבה' (נשא, ד). זהו מדרש מבהיל בקיצוניותו ואינו לבעלי לב חלש. המדרש ארוך ועמוס בפרטים ולצורך המאמר הבאתיו בדילוגים ובשינויים קלים וציטטתי מן הגמרא ומן המדרש לחילופין. על כל פנים מומלץ בחום ללמוד את כולו במקורו. המדרש הינו פרשנות יוצרת לסיפור הבצורת שפקדה את עם ישראל בימי דוד (שמואל ב, כא). דוד שואל את ה' מדוע בא הרעב והקב"ה מפנה אותו אל הגבעונים, שבשל העוול שנעשה עימם עונש ניחת על ראשם של ישראל.
מה אעשה לכם
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד, אֶת-פְּנֵי ה';
וַיֹּאמֶר ה', אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים, עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית, אֶת-הַגִּבְעֹנִים.
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי אִם-מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַגִּבְעֹנִים, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם; וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים, אֵין-לי (לָנוּ) כֶּסֶף וְזָהָב עִם-שָׁאוּל וְעִם-בֵּיתוֹ, וְאֵין-לָנוּ אִישׁ, לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל;
וַיֹּאמֶר מָה-אַתֶּם אֹמְרִים? אֶעֱשֶׂה לָכֶם.
וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ, הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, וַאֲשֶׁר דִּמָּה-לָנוּ; נִשְׁמַדְנוּ, מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל-גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַה', בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'. (שמואל ב, כא)
הגבעונים כזכור נתגיירו במרמה בימי כיבוש יהושע. חז"ל מתייחסים אליהם כגרים, על אף הרמאות היסודית העומדת ביסוד דרכם הגיורית אלא שנאסר עליהם לבוא בקהל. הגבעונים מצידם מביאים את תפיסת המוסר המעוותת שלהם במלוא עוצמתה, ותובעים את דמם של שבעה מילדיו של שאול. וכי מה עשה שאול לגבעונים? על פי פשוטו של מקרא "נשמדנו", פירושו ששאול טבח בהם. למדרש כיוון אחר:
"ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים" – וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן!
שאול פגע בעקיפין בפרנסתם של הגבעונים, בכך שרצח את נוב עיר הכהנים. המדרש ממעיט בכוונה בחטאו של שאול כלפיהם מתוך מגמתו, כפי שתתברר להלן, להעצים את הרגישות בכל הנוגע לפגיעה בגר. כאן הקורא בוודאי מסתחרר – וכי פגיעה בפרנסתם של אותם גרים רמאים חמורה יותר מרצח הכהנים עצמם, והרי לא ראינו שהבצורת פגעה בישראל בשל אי פיצוי נפגעי הטבח עצמו?!
הפתעה נוספת הינה – ועם כך ינסה להתמודד המדרש – שהקב"ה 'חותם' על דבריהם של הגבעונים, ומוכן לאמץ את מה שנראה בעינהם כצדק, על אף שהוא מנוגד ניגוד גמור לצדק התורני.
ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'" (שמואל ב כא). ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו (דרישות של) כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו', יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו' מיפייס ולא פייסינהו
המדרש מאריך בגנותם המוסרית של הגבעונים על דרישתם האכזרית. דוד מנסה לפייס את הגבעונים:
אמרו לו אין אנו מבקשין כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו לא היה לנו חייב ממון, שממון ניטול ממנו, אלא נפשות חייב לנו ונפשות אנו מבקשין
הם רוצים לראות דם, הרבה דם ולזמן ארוך – תליית שבעה מילדי שאול. דוד תמהה, ובצדק, מפני מה הקב"ה 'רוקד' לצליליהם של "הגרים הללו"? והקב"ה משיב:
אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים
זוהי תשובה עמקנית מאוד, וננסה לעמוד על רעיונה בהמשך. דוד רואה שאין ברירה ועושה כן, ולאחר שבעה חודשים שהם תלויים הגשמים יורדים. עתה הגמרא מתרעמת:
והא כתיב "לא יומתו אבות על בנים"? (דברים כד) ' אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא
והא כתיב "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר (מלכים א ה) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר
ובמדרש הדברים מחודדים עוד יותר:
אמרו להם (אומות העולם לישראל): .. וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקב"ה לעמו כן?! מה בבני מלכים, כן בהדיוטות על אחת כמה וכמה! מה אם אלו (הגבעונים) שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לשם שם על אחת כמה וכמה! ודאי אין א-לוה כא-לוהיהים ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו שא-להיה גדול מכל א-להים
קידוש ה', היינו פיצוי הגרים הגרורים (-שנגררו להתגייר, ולא באו מרצונם הטוב והטהור) הגרועים האלו חשוב בעיני הקב"ה אפילו ממצוות מוסר יסודיות, כגון איסור הריגת הבנים בעוון האב ואיסור הלנת הגוויה על העץ; עד כדי כך! זוהי ללא ספק גישה קיצונית ביותר ותכליתה ללא ספק לזעזע את הקורא ולסחוט ממנו רגישות כלפי הגר. ייתכן מאוד שהדרשן שאב השראתו מן החזרות הנשנות בעניין איסור הונאת הגר במקרא, בינהם הניסוח החריף הבא: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ–כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כב)
הקב"ה מקרב הרחוקים
המדרש מסיים:
וכל כך למה? להודיע שהקב"ה הוא מקרב את הרחוקים וסמך לרחוקים כקרובים, ולא עוד אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים, שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ישע' נז)
ננסה לעמוד על טיבו של רעיון זה – הקב"ה מעדיף את קירוב הרחוקים ממנו, אלו חסרי ה"ייחוס" אך גם חסרי המוסר הבסיסי, על פני הצדיקים רואי פני השכינה. ולא עוד, אלא שזהו המסר לדוד, ולכל אדם למעשה – "אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים". אדם אוהב את המוכר לו, את הדומה לו. האחר הוא מפחיד, האחר הוא מאיים. עלול הוא לכרסם במה שכבר קיבעתי כאמת, כנכון, כדרך הישר, ולא עוד אלא שמה שאני רואה כאמת הינה ללא ספק דרכו של ריבונו של עולם, אז כל שכן שעלי לדחות את מה שהוא שאינו-אני, שהרי הוא איננו פוסע בדרכיו של הבורא יתברך.
אך כאן בדיוק הכשל היסודי. תהליך התפתחותו של הפרט, כך לימדה אותנו 'פסיכולוגיית המעמקים' (עיין 'המוסר החדש', מאת אריך נוימן) חייב לכלול בתוכו דווקא את הכלת ה'צל', אותו צד באישיות שלנו שמפחיד אותנו, אותו זנב שרצוננו להסתיר מאחורי גבנו, אותו פן ב"אני" שלנו שלמדנו לומר שהוא רק "ילד הרע שבי". ללא הכרה ב"צל", ללא מודעות עמוקה לקיומו והכללתו תדיר בתודעתינו, הרי שאנו נהיה אלימים כלפי עצמינו וכלפי זולתנו. כך ביחיד, וכך גם בציבור. רק ציבור המוכן להיות סבלן ומקבל ותומך ב"אחר" שלו, במי שאיננו כמותו, במי שמאיים על זהותו, הוא ציבור שיזכה להתפתחות רוחנית אמיתית, הוא זה שלא יהפוך את התורה לפלסטר, לצביעות ריקנית, לקרדום לחפור בו ולהתחפר בו.
הקב"ה מקדים שלום לרחוקים קודם שעושה זאת לקרובים. ה"רחוקים" של היום קרובים לעין ערוך מן הגבעונים של פעם. ואף על פי כן, עד כמה מקדימים אנו להם "שלום"?
