חורחה לואיס בורחס (1899-1986) הינו אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים וללא ספק גדול סופריה של אמריקה הלטינית. אימי, ילידת אורוגוואי, למדה את סיפוריו בבית הספר לפני למעלה מחמישים שנה. מאז תורגמו כתביו לאינספור שפות וסגנונו השפיע על דור שלם של סופרים. ניתן לומר באופן כוללני שבורחס הינו אמן הסיפור הקצר, האוהב לשתול רמזים תיאלוגיים ופילוסופיים בסיפוריו האניגמטיים. מחקר רב הצטבר על יצירתו, ורבים ממבקריו רואים בו סוג של ציניקן או אגנוסטיקן מודרני, או אולי אפילו אתאיסט קיצוני. תרמה לכך וודאי אמירתו ש"התיאולוגיה היא שיאה של סוגת הספרות הפנטסטית"; אך קוראים אחרים רואים בו פילוסוף החותר לאמת מבעד לכל שכבות שקר-המציאות, מיסטיקן או אפילו – מעין 'מקובל' מודרני (כפי שנראה להלן). לנקודת מבט אחרונה זו, מוקדשת הרשימה שלהלן.
מרתקת אפוא העובדה – שאינה צריכה הוכחות מתוחכמות מתחום חקר הספרות – שסופר זה הושפע עמוקות מספרות הקבלה היהודית. בורחס עצמו כתב מאמרים 'להגנת הקבלה' והיא מאוזכרת בשמה ובמושגיה באופן גלוי ברבים מסיפוריו. בורחס ינק את ידיעותיו על הקבלה מתרגומים שונים של 'ספר הזוהר' ו'ספר יצירה' לספרדית ושפות נוספות, אך בעיקר מכתביו של הפופוליזטור הגדול ביותר שידעה הקבלה מעולם, פרופ' גרשם שלום, גדול חוקריה והראשון למעריציה מבין האינטלקטואלים הגדולים של המאה העשרים. בורחס אף נפגש עם שלום שעה שהגיע לקבלת 'פרס ירושלים' על יצירתו באמצע שנות השבעים, ויצא ממנה נפעם (מאז נפגשו שוב). אולם שנים רבות קודם לכן כבר הגה בספרות זו והיא הפכה ליסוד חשוב ביצירתו.
אלקים חבוי באותיות
הספר שלפנינו, פרי עטו של פרופ' שלומי מועלם מן המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן, עוסק ב'בורחס וספרות הקבלה'. זהו לא המחקר הראשון העוסק בעניין זה – כבר מזה יובל שנים נכתבים מחקרים המבקשים לענות על השאלה מה מצא הסופר הגדול בתורה הסודית של היהודים – אך ייחודו בכך שהוא לא רק מצביע על מוטיבים 'קבליים' ביצירתו של בורחס, אלא פורס בפני הקורא את סדנת העבודה של הסופר. הוא מראה כיצד ערך בורחס פילוסופיזציה לרעיונות וסמלי הקבלה, הפגיש אותם באופן יצירתי עם תורות המערב – ובכך הפכם לאוניברסליות יותר – ורק אז טווה מהם את סיפוריו.
כך למשל בורחס מספר על ספרן, שלשאלת קורא אחד – 'היכן מצוי האלהים?', הוא משיב:
א-להים מצוי באחת האותיות באחד העמודים באחד מארבע מאות אלף הכרכים שבקלמנטינום. אבותיי ואבות אבותיי חיפשו את האות הזאת; אני התעוורתי תוך כדי חיפוש אחריה (מובא בעמ' 9).
סיפור זה, שהינו עדות אוטוביוגרפית (בורחס עצמו, אחר שהתעוור, היה למנהלה הראשי של הספרייה הלאומית בארגנטינה), מלמד שבורחס ראה את חייו כמסע למציאת הא-להים החבוי בטקסט. בעיניי, עניין זה הינו מאלף ויש בו לעורר את התפעלות הרבה יותר מקריאתו בכתבי אדמו"ר זה או אחר. הפרק הראשון בספר שלפנינו מציג דוגמאות להטמעת הרעיון הקבלי, שלכל מילה (בעברית) יש פוטנציאל אלהי ממש, בהיותה מורכבת מאותיות שמהן נבראו שמים וארץ. בהזדמנות אחת, בורחס חשף כי ראה בענין זה שליחות ממש, שליחותו של סופר בעולם מודרני:
"המילה, שומה עליה שהייתה במקורה סמל קסום או מאגי אשר נשחק ודהה מרוב שימוש במהלך הזמן. משימתו של המשורר היא להשיב למילה, לפחות באופן חלקי, את כוחה הפרימיטיבי שכעת הוא סמוי מן העין" (מובא בעמ' 69)
הספר שלפנינו בנוי ארבע פרקים, שכל אחד מהם מבנה קבוע – הצגת הנושא הקבלי, הצגת האופן בו הענין חלחלו לכתבי בורחס, ודיון במשמעות הטרנספורמציה מכתבי המקובלים אי אז בימי הביניים לסופר האמריקו-לטיני במאה העשרים. אלו שאינם בקיאים בספרות הקבלה ובמחקרה, יכולים להרוויח כאן כמה מבואות חשובים ביותר, כתובים בצורה בהירה וקולחת. אלו הבקיאים בתחום מחקר הקבלה עשויים לדפדף על פני עמודים אלו העוסקים במבואות, אך עלולים הם בכך לפספס כמה הערות חשובות המבצבצות תוך כדי הרצאת הדברים. מועלם, המגיע מעולם חקר הספרות, מביא עימו ידע רב בספרות יוון העתיקה, וכן ידיעות מפורטות על האופנות התיאורטיות של גדולי התיאורטיקנים והפילוסופים של העת החדשה, הרלוונטיות מאוד להבנת עולמו של גרשם שלום הנזכר.
פנטזיה דקדושה
בפרק השני עוסק מועלם ב'אינסוף' האלהי בכתבי בורחס. רבים מקוראיו וודאי ירימו גבה לנוכח פרק זה, שכן בורחס התפרסם בקרב רבים דווקא בשל ספקנותו וכפי שציטטנו לעיל, ראה בתיאולוגיה ספרות פנטסטית מוצלחת. אלא שכאן מתבהר יחסו של בורחס לפנטזיה. הפנטזיה הינה 'אובייקט' חשוב, מעין מה שויניקוט כינה 'אובייקט מעבר' של התינוק. הוא ממשי בה במידה שהוא מדומיין. הדמיון של התינוק הופך אותו לממשי. ובלשונה של חביבה פדיה (באחרית דבר לספר) –
בסיום הקריאה בספרו של מועלם אנו יוצאים משוכנעים כי הפנטזיה היא תחום שנתן למפות אותו, היא ממד, היא שדה; אין אנו דנים רק בסופר המייצר ספרות פנטסטית אנו מבנם וחשים שהפנטזיה הא ממד ובאמצעות העיון בסיפור בורחס שמציע מועלם אנו שותפים לחווית החיפוש, הפרשנות והמיפוי – לא רק זה הספרותי של בורחס אלא זה הפנטסטי כשלעצמו (עמ' 227)
כאן חובר בורחס, לטעמי, לר' נחמן מברסלב, שאף הוא סבר שעיקר העניין של האמונה הוא 'הכח המדמה'. בריאת המציאות בדמיון (פנטזיה) והתמסרות אליה, היא ההופכת אותה לממשית, עד שהיא 'ממש' כבר גולשת למציאות (חשבו על סוף הסיפור 'הסיפור שאינו נגמר', בה הפנטזיה מתערבבת במציאות).
הדוגמא שמביא מועלם מכתבי בורחס לעיסוקו באינסוף, היא מסיפור קצר בו הגיבור זוכה לחזיון מדהים של האות 'אלף' בעברית, כשהיא מכילה בקרבה לא פחות מ"החלל הקוסמי כולו ולא בקנה מידה מוקטן". האות אל"ף מסמלת בקבלה את האינסוף האלהי ואם כן זו דוגמא קלאסית לשילוב הקבלה בסיפורי בורחס. אשאיר לקורא ללמוד מהו התהליך שהעביר בורחס את המושג אינספור עד שהכניסו לסיפוריו; אעיר רק שדומני שהמקור היותר רלוונטי לבורחס במקרה זה איננו כתבי האר"י ותלמידיו (כפי שמביא מועלם) אלא דווקא הבעל שם טוב, שעשה את סוד האות האל'ף ליסוד תורתו (בורחס יכל להכיר את הבעש"ט דרך ספריו של בובר בגרמנית). הערה זו יפה כוחה לעניינים נוספים בספר והיא למעשה הזמנה לחוקרי קבלה וחסידות 'לזהות' את המקור היהודי בכתבי בורחס, מעבר למה שמחבר הספר שלפנינו מציע.
הפרק השלישי עוסק ב'גולם' של המהר"ל מפראג. מדוע אגדה יהודית מוזרה זו העסיקה את בורחס עד שהוא הקדיש לה שיר – אותו הכתיר כ"טוב שבשיריי" (עמ' 142)? אצל בורחס הגולם הינו פלטפורמה נהדרת לעיסוק בשאלות פילוסופיות מגוונות (כגון היחס בין השפה למציאות) ומועלם פורט אותן ומטייל בהנאה בין תיאורטיקנים של השפה לפילוסופים שונים על מנת לנסות להבהיר את הסוגייה. פרק זה מדגים ביתר שאת את הדיסציפלינה שבו נכתב הספר – "ספרות משווה", או "ההיסטוריה של הרעיונות" או בלשון כריכת הגב של הספר – "מעין ריקוד מחשבה חולמני". בסופו של דבר, הקורא אינו מקבל תשובה לשאלתו והוא אמור להמשך את הריקוד החולמני בעצמו, אם חפץ הוא להעניק במענה לתהיותיו.
מקובל מודרני
הפרק האחרון העוסק בסיפור מופלא של בורחס, האחרון שכתב לפני מותו, "הוורד לפרצלוס". הסיפור עוסק בכשלונו של מורה גדול לחנוך את תלמידו בחכמת האלכימיה, שעל פי הסיפור היא אינה אחרת מאשר חכמת הקבלה. לטעמי, מאז ר' נחמן מברסלב לא היה סופר שידע להפוך את סמלי הקבלה לסיפורים בצורה מוצלחת כמוהו (מלבד עגנון). מועלם מראה יפה כיצד הבנתו של בורחס את הקבלה קשורה בטבורה לאופן בו קרא גרשום שלום בקבלה (כאמור), ונכנס לדיונים ב'אירוניה' של קירקגור ועוד על מנת להסביר כיצד הדבר קשור גם לאופן בו המורה ביקש לחנוך את התלמיד. נעיר כאן שהעניין העקרוני עליו הצביע בורחס בראיונותיו, המצוטטים בפרק זה, הפכו למוסכמה כיום בחקר הקבלה. כך למשל, לטענת בורחס:
ספר הזוהר, לדוגמא, לא נכתב במטרה לפרוס בפני הקורא שיטה סדורה, אלא כל תכליתו הוא לפרוס בפני הקורא דבר הרה משמעות (עמ' 191)
מחקרה של מלילה הלנר-אשד על אודות ספר הזוהר, עוסק כולו ב'שפת ההתעוררות' של הזוהר, דהיינו האופן שהוא מבקש לעורר את הקורא לכך שיש סוד, שהעולם רווי סודות. מסתבר שהאינטואיציות של בורחס, שלמד את הזוהר מבעד לתרגום (ודרך משקפיו של גרשם שלום) היו נכונות למדיי וראוי לבחון את עמדותיו לא רק בהשוואה למקורות השיניוניים אלא גם כפרשן לגיטימי של המקורות הראשוניים עצמם.
לספר נוסף אחרית דבר מאת פרופ' חביבה פדיה. בין שאר תובנותיה, היא מסיקה שמספר זה ניתן לקבוע שהקבלה לא היה עוד אחד ממקורותיו של בורחס (שנשען על כתבי סופים, שפינוזה, קפקא, ועוד ועוד) אלא עמוד השדרה של יצירתו, ולא עוד אלא ששומה עלינו, כקוראים, להתייחס לכתביו ככתבי מי שזכה לחוויית מטפיזיות ובהתאמה לפרש את כתביו כך:
ייתכן והוא [=בורחס] לא רק משתמש בקבלה ככלי וכשפה, אלא הוא עצמו מהווה כלי לתוכן הגדול ממנו, בדומה למקובל. אפשר לדון איפוא במבנים המיסטיים המשתקפים דרכו. וכאן בורחס עומד כביכול לאנליזה כאחד המקובלים (עמ' 234)
הקורא בספר זה רשאי כמובן להעמיד קביעה זו במבחן – במיוחד נוכח המקורות הרבים הלא-קבליים המובאים לפנינו כרקע ליצירת בורחס – וכן להמשיך ולבחון שאלה זו גם בשאר כתבי בורחס, שרבים מהם ראו אור בעברית מזה כבר. ברם אם אכן ישתכנעו רבים שלפנינו כתביו של מקובל מודרני, הרי שלספר זה, מלבד זכויותיו הרבות, נוסף תואר נוסף – סדנקו של מקובל בן אומות העולם.
שלומי מועלם, משוררי האינסוף – בורחס וספרות הקבלה, אידרא תשעט, 247 עמ'