זיגמונד-שלמה פרויד, מייסדה של הפסיכואנליזה, ראה כידוע בדת נוירוזה, הצהיר שהיא "האויב" של הפסיכואנליזה, וניסה בכל מאודו להבחין בין הפרקטיקה החדשה שייסד, לבין הריטואל הדתי. מאלפת העובדה שהפסיכולוג הדגול היה נזקק לשימוש באחד ממנגנוני ההגנה (שזוהו רק בדור שלאחריו), מנגנון ה"ספרציה", על מנת לאפשר לעצמו להתפתח באופן עצמאי. אך כבר בדור תלמידיו, במיוחד אצל יונג אבל גם אצל רבים אחרים, המחיצות בין הדת לבין הפסיכואנליזה, בין חדר הטיפולים לתא הוידוי, בין תיאוריות על הראשית האנושית והתיאוריות על הראשית האלוהית – החלו להתמוסס. מעניין מה היה פרויד אומר לו היה מזדמן לאוסף גרשם שלום שבספרייה הלאומית, ומגלה שמדף שלם הוקצה באופן חגיגי לתחום הפסיכואנליזה והקבלה – דווקא הקבלה שנתפסה לתחום היהודי הכי פחות מכובד בעיני משכילי מערב אירופה בני זמנו.
הספר שלפנינו שייך אפוא לז'אנר הולך וגדל של מחקרים היוצרים זיקה בין שני דיסציפלינות רחבות ומורכבות עד מאוד – קבלה ופסיכואנליזה. שתי אלו זוכות בשנים האחרונות למספר הולך וגדל של אנשי רוח וחוקרים הבוחנים את טיב הרומן בינהם. יש כאלה המשתמשים בפסיכואנליזה על מנת להסביר את הקבלה (למשל – האם טקסט מסויים מן הזוהר משקף תסביך אדיפאלי) ויש כאלה המבקשים להצביע על דמיון בתובנות של הוגים משני הצדדים (למשל – איתור דימויים של "העצמי הכוזב" בספרות החסידית). נדירים הם אלה המעזים להיעזר בקבלה, על מנת להסביר את טענותיהם של הפסיכואנליטיקאים. לסוג השלישי (לצד שני הסוגים הקודמים!), שייך הספר שלפנינו. מאלפת העובדה המצויינת בספר שלפנינו (עמ' 305) שנשים הינן דומיננטיות ביותר בחקר הקבלה בזיקה לפסיכואנליזה. מסתבר שתחום זה – אולי יותר מכל תחום אחר ביצירה היהודית – מאפשר הבעה אותנטית של נשים את נקודת המבט, את הסובייקטיביות הנשית. הספר שלפנינו, מתמקד בחוויה הנשית האולטימטיבית: הלידה.
הספר נולד הודות להתפתחות מרתקת בפסיכואליזה. פרויד, כידוע, חקר את גיל שלוש-ארבע, בו התסביך האדיפאלי ניכר בכל עוצמתו. תלמידיו, חקרו את גיל הינקות. ותלמידי תלמידיו, חוקרים כבר את ההריון עצמו – את הפסיכולוגיה של העובר, והשפעתו על חיי האדם הבוגר. ככל שקוראים בספרות זו יותר, הפער בין מה שנראה מדעי (פסיכואנליזה) לבין מה שנראה דמיוני (קבלה), הולך ומצטמצם. וכשהוא מצטמצם כל כך, הדרך לקרוא בשתי דיסציפלינות אלה קריאה מקבילה, הולכת ומתבקשת. שהרי עד כמה גדול הפער בין פסיכואנליטקאים המבקשים לשחזר את חוויית הרחם, ככלי לריפוי, לבין מקובלים המבקשים לשוב אל הרחם האלוהי, כטקס ריפוי? (ראו עמ' 112 בספר שלפנינו). ככל שמתקדמים בקריאת הספר, התחושה היא שהבנת התהליך הפסיכולוגי, הפנים אישי, הוא כלי שלא יסולא בפז להבנת התהליך המיסטי; אך גם להפך – העמקה בתהליך המיסטי, הולך ומחבר אותך ליסודות הקדמונים של האישיות, אלו שכבר חשבת שהנחת מאחור לפני שנים רבות.
להיוולד מחדש עם כל לידה
מחברת הספר, ד"ר רות קרא איוונוב קניאל, חוקרת באוניברסיטת חיפה, הינה גם אשה, וגם יולדת. שתי העובדות האלה אינן מוסתרות במסווה אקדמי, אלא הן חלק משמעותי בעיצובו ובתוכנו של הספר. זהו ללא ספק ספר מסע אישי, אל הדרמה של היותה נולדת, והיותה יולדת. באחד מדפי הספר, דומני שניתן לשמוע את המוטיבציה היסודית לכתיבתו:
אנו אומרים לידה לידה לידה לידה
אנו חיים שוב ושוב את הרגע העצום-הנורא-בלתי-נתפס הזה. גברים כנשים.כולנו. ילודי אשה. יוצאי רחם… הלן סיסקו אומרת: "הנשים המשוגעות: אלו שמוכרחות לשחזר את הלידה בכל שעה".. שמוכרחות לחיות את הלידה, מחירה או בלית ברירה. בהכרה או בלא הכרה. הנשים המשוגעות כולנו. האם, האשה. רק מתוך השיבה למקור נוכל להבינה. לשאוב ממנה כח (עמ' 258)
זהו עיסוק כעין-אובססיבי לשחזר בלא הרף את הלידה, מתוך אמונה שמכח ההתבוננות חוזרת ונשנית בה, נוכל לרפא את שברי הנפש, "לשאוב ממנה כח". ואכן, כפי שמובא מדברי דונלד מלצר כמוטו לספר – "אין אירוע בחיים הבוגרים כנס הלידה… שום פרח ושום ציפור מרהיבת נוצות אינם אוכפים עלינו אותו מסתורין של החוויה האסתטית כמראה אם צעירה עם תינוק על חזה..". המסתורין הזה הוא מפתח חשוב – לא רק למסתרי הנפש, אלא גם למסתרי הנשמה במסעותיה המיסטיים.
ואמנם, מהרגע שמבינים שהלידה – ולאו דווקא המוות – הוא הריתמוס היסודי של החיים, ניתן "פתאום" לזהותה בכל הטקסטים הקבליים. בספר שלפנינו המחברת מנתחת שמונה מוטיבים שונים המאפיינים את הלידה, תוך שהיא מבקשת להציג זה לצד זה את הטקסטים הקבליים והטקסטים הפסיכואליטיים, להצליב בינהם, לגבות את האחד בעזרת השני, ולפענח את השני בעזרת הראשון. בין המוטיבים מצויים ההריון, הרחם, מפגש האם עם התינוק, כפלי פניה של האשה: המיטיבים והמיטיבים פחות, וכמובן – חבלי הלידה. כל אלו נושאים שהפסיכואנליזה עסקה בהם באינטנסיביות, על מנת ליצור פרקטיקות קליניות שביכולתן לגאול את האדם הסובל מיסוריו; אך הללו העסיקו רבות גם את המקובלים, שביקשו ליצור פרקטיקות שביכולתן לגאול את העולם מיסוריו. המאלף הוא, כפי שהמחברת מראה מספר פעמים, שקריאה קשובה, מגלה שההוגים משני העולמות הגיעו לאותן תובנות עצמן, אלא שכמובן הקבלה השתמשה בסמלים ובתמונות, ואילו הפסיכואנליטיקאים השתמשו בניסוחים הלקוחים מתחום הרגש והתחושה.
אתן דוגמא אחת. הזוהר בפרשת בשלח (יציאת מצרים, כזכור) מספר על האיילה, אותה חיה מופלאה הנושאת את תפילות כל היצורים לבורא עולם, אך המתקשה בעצמה ללדת: העובר שבתוכה לא מצליח לחלץ עצמו. מה עושה הקב"ה? מזמן לה נחש, הנושך אותה באותו מקום, וכך בוקע לו הוולד; זוהי הגאולה. בסיום אותה פיסקה, מזהיר רשב"י שלא לחקור יותר מדיי בענין זה – "בדבר זה לא תשאל ולא תנסה את ה'", ובכך, כמובן, הוליד שפע של פרשנויות. כיצד נראית קריאה פסיכואנליטית של תמונה קשה זו? המחברת מזהה כאן את המושג שתבעו תומאס אוגדן ואחרים – "השלישי האנליטי": זהו ישות (מדומיינת) נוספת הנמצאת בחדר הטיפולים, הנוצרת ממערכת היחסים המאוד מסויימת בין המטפל הזה למטופל הזה. אוגדן ועמיתיו מלמדים כיצד לזהות ישות זו וכיצד לעבוד איתה. על פי קרא-קניאל – "המסכות שעוטה הנחש במיתוס זה מסייעות לראותו כ"שותף השלישי" בעלילה, בדומה למרחב האנליטי, שמסייע להיחלץ ממצבים סתומים הדומים לסתימותה של האיילה" (עמ' 375). הפסיכואנליזה משמשת כאן מעין מפתח להבנת הסיפור המזעזע הזה, ומהרגע שהסיפור נכנס לקונטקסט הפסיכואנליטי, ניתן לשוב ולחקור את התמונה ולחלץ ממנה עוד ועוד פרטים; וככל שמעמיקים בה, למעשה – מבינים את עצמנו יותר. שהרי מהו המיתוס אם לא מבחן רורשך הנמצא בתנועה מתמדת?
לפעמים קבר הוא רק קבר
ולסיום, אציין עניין נוסף שמצאתי בספר רב-פנינים זה. מרגלא בפומייה דחוקרי מגדר, שהספרות היהודית אינה מחבבת את האשה (בלשון המעטה), ושהגברים נוטים לנכס לעצמם את יכולות הנשים, כולל הלידה: אם לידה הצליחה – וודאי שהיה זה בזכות סגולותיו של הבעל; יתירה מזו: הצדיק הוא הוא היולד – רעיונות, נשמות, גרים וכו' ואילו לידתה של אשתו הינה משנית לחלוטין, מקסימום ביטוי חומרי ללידה הרוחנית, הנעלה יותר. והנה, בספר זה, כמעט ואינך מוצא כהאי לשונות. אדרבה, הכותבת מראה שהמקובלים העריצו את דרמת הלידה הנשית הממשית וביקשו להתבונן בה לפרטיה, מתוך כבוד לעצם האירוע ונסיון להזדהות עימו, ולא לעשותו רק הד קלוש ל'לידה' רוחנית מופשטת. כך למשל, את הביטוי החז"לי "רחם הוא קבר" – שהתפרש תדיר כמיזנתרופיה – מציעה רות לפענח לא רק כשיקוף לאימה מפני האישה וגופה, אלא כהבנה רוחנית אוניברסלית המתארת את המוות שקדם ללידה, תוך הדגשת המעבר הדרמטי של כל אדם: מאין ליש, מקבר, לחיים. בדומה לכך, בפרק האחרון בספר וכך כותבת המחברת לגבי ר' נחמן (שהעניק לרשימה זו את כותרתה), בהקשר לסיפורו הידוע, מעשה משבעה קבצנים:
"בולט ייחודו של ר' נחמן בניסיונו לייצר הזדהות ואמפתיה עם הדמות הנשית היולדת. הוא רואה באם ההרה סובייקט ומדמה את הלידה הממשית לתהליכים של ישוע וגואלה. מטפורת הלידה מחזקת אפוא את החוויה הממשית שהלומד חש על בשרו. כאביה וזעקותיה של היולדת מוצבים במרכז דרשותיו, ולא הצדיק שמושיע אותה באופן מאגי או מיסטי. מוקד ההתרחשות של הדרשות שלפנינו הוא הגוף הנשי, הרחם ומיצריו. כולנו ילודי אשה, אומר ר' נחמן, ועל כן, כולנו גם מיילדי התורה והגאולה" (עמ' 392)
ובנימה אישית – ספר זה ליווה אותי לאורכו של הריונה של רעייתי, ובתקופה שלאחרי הלידה, שעברה בשלום, תודה לאל. אני מאחל לספר זה, שימצא את מקומו לא רק במדף ה"קבלה ופסיכואנליזה", שכאמור הולך ומתרחב בשנים האחרונות, אלא גם במדף ספרי ההכנה ללידה. אין כמותו, עד כמה שידוע לי, היכול להעשיר – ברובד הנפש וברובד הנשמה – את החוויה המופלאה הזו, ליולדת ואף למי שלצידה.
רות קרא-איוונוב קניאל, חבלי אנוש – הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה, כרמל תשע"ח, 500 עמ'
