מזרח אירופה של ראשית המאה העשרים סיפקה כמה יוצרים שכל אחת מהן הורידה לעולם איכויות חדשות של רוח. בינהם בולטים גורדון וברנר, הרב קוק והרב אשלג, עגנון וביאליק. כל אחת מהן השאירה עזבון המסוגל לפרנס כמה דורות וכולם פעלו כאן בישראל. שונה מהם הוא הלל צייטלין, הראויה להימנות עם אותם נפילים, אלא שלרוע המזל ניספה הוא בשואה ועימו כל פוטנציאל הפיכת דרכו המיוחדת לאסכולה.
הלל צייטלין היה פובליציסט בלתי נלאה: אלפי מאמריו פורסמו על גבי עשרות במות במשך כחמישים שנה. הוא עצמו עבר בין עולמות – מראשית דרכו כאינטלקטואל רומנטי שנשמתו דבקה בניטשה ושופנהאוור ועד יומו האחרון בגטו וארשה שם ניספה כאשר ספר הזוהר בידו. מספר ביוגרפיות נכתבו על יהודי מרשים זה, שרבים קבעו בנחרצות – שכך היה נראה מלפנים נביא בישראל. קל לשער שעל דמות ענקית זו רבים יהיו הקופצים לנכסה אל מגזרם. אך על צייטלין יש לומר את מה שאמר הרב שטיינזלץ (הדומה לו במספר מאפיינים!) לעיתונאית ששאלה אותו לאיזה מגזר הוא שייך – "אותי לא תוכלי להכניס לקופסא זו או אחרת, או משום שאני גדול מדי למידותיהן, או שאני קטן מדי ונופל בין החריצים". היו שביקשו לראותו 'לבעל תשובה גמור', חרדי לכל דבר ועניין שהתחרט על תהיותיו הכפרניות בראשית דרכו; והיו שראו בו 'מבקש אלהים', מי שלעולם הולך בתלם אך לעולם לא מוצא תשובה מוחלטת או דוגמטית לשאלותיו הגדולות; וגם היו לא מעט שביקרוהו על יומרותיו. עם פקיעת הזכויות על כתביו (למעלה משבעים שנה למותו) הם הולכים ומתפרסמים על ידי מו"לים שונים, כל אחד על פי טעמו הספרותי; אך עוד היד נטויה ויש לקוות שעוד ועוד מכתביו יוגשו לציבור מוקיריו. אכן, ציבור זה לא רחב מדיי: הוא לא דוגמטי וחד מימדי כדרכה של האולטרא-אורטודקסיה לגווניה ואף לא ניו-אייג' המבקש את הרוח החפה מכל גינוני דת כזו או אחרת וחסרת כל מחוייבות; כתביו הם מזיגה יחודית של שכלתנות ודמיון, חכמת העמים הכללית וחכמת המעמקים היהודית, אמירה ערכית אך לא בפורמולה הלכתיות.
נביא בן זמננו
הספר שלפנינו, מעשה ידי עוז בלומן, הינו ביוגרפיה מחקרית עדכנית על חיי צייטלין. מדוע נצרכת עוד ביוגרפיה, אתם שואלים? ובכן המחבר טוען לזיהוי קו המאחד את יצירתו של צייטלין מראשית דרכו ועד אחריתה, דבר שלא זוהה לדבריו בקרב חוקרי צייטלין שקדמו לו. הקו הזה הינו המימד האתי: הקריאה הנחרצת למוסריות אישית ודאגה אמיתי לזולת. פעמים שהדבר לבש לבוש מערב-אירופאי, משכילי ומחולן; ופעמים שהדבר לבש את מלבושי השכינה או כתביו של רבי נחמן. בין כך ובין כך קריאתו של צייטלין אחת היא – תכליתו של האדם אינה רוחנית-אגואיסטית (כפי שניתן לפעמים לפגוש בקובצות הניו-אייג') ואף לא מטארליסטית-בורגנית, אלא ספיגת ה"סבל עולמי" אל תוך נשמתו באופן שיניע אותו לפעול לטובת הזולת. כך למשל ניסח זאת צייטלין בתקופה היותר-מיסטית שלו:
… לפיכך מבינים החסידים את הטוב המוסרי לא כגזרה מן החוץ, לא כמצווה וחוקה כי אם כשפע אצילי הנובע ממקור הנשמה האצילים שבאדם, שעל ידו מזקקים ומצרפים את כל המדות שבאדם עד שהן נעשות שמימיים
צייטלין, כך טוען בלומן, הונע מאותו מקום מהם הונעו נביאי ישראל: דרישה בלתי מתפשרת לצדק ומוסר. השינויים באורחותיו של צייטלין ממחלל שבת לשומרה, מאוכל נבילות לאוכל כשר, מעיון בניטשה למתרגם ספר הזוהר, הם אינם אלא שינוי שבלבושים. התוך, נשאר אותו התוך.
בין עם נקודה זו של בלומן משכנעת או לא, על כל פנים זהו ספר ביוגרפי מצויין, כפי שכל ביוגרפיה צריכה להיות: היא מאירה את התקופה ואת ההקשר התרבותי הכללי וזה היהודי בפרט, משופעת בציטוטים והפניות מחקריות, ופה ושם גם תמונות או קריקטורות מעניינות. הקורא חד העין יכול לזהות כמה פולמוסים שמנהל המחבר עם חוקרי צייטלין האחרים, כגון הפולמוס האם צייטלין היה 'מבקש אלהים' או דווקא מי שמצאו. שרגא בר און, המחזיק בעמדה הראשונה, סבור שצייטלין החזיק בעמדה שהאדם לא באמת יכול 'לדעת' האם יש אלהים אם לאו, אך עם זאת עליו לחפשו ללא הרף. בלומן לעומתו סבור שהחל מתקופה מסויימת, צייטלין היה למיסטיקן ומציאות אלהים היתה לו וודאית. להוכחת עמדתו אפשר לראות את דבריו האישיים הבאים:
בשעה שאתה מרגיש פתאום שפע של מחשבות דקות מן הדקות, רוחניות שברוחניות, הרגשות זכות ביותר שאין כלי מוחך ולבך תופסן, רוחך מתבהלת ועינך הפנימית מתחדדת […] – הלא אלוהיך קורא לך" (עמ' 185)
וכיוצא בזה:
הייתי שקוע באינסוף […] גם היום זכור אזכור בשמחה טמירה את העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את כח הפועל בנפעל… את הכח האלוהי השופע בהם בכל רגע ורגע.." (187)
פולמוס מעניין זה בין שני החוקרים, כמו גם אחרים פולמוסים, מובאים במובלע בספר ולדעתי היה אפשר להבליטם עוד, על מנת להעניק לקורא קורדינטות מדוייקות יותר בשאלות שיש לשאול כאשר קוראים בכתבי צייטלין.
התיאוסוף היהודי
מעבר לכך, דומני שתרומתה הסגולית של הביוגרפיה הנוכחית, מעבר לקודמות, היא הארת פועלו צייטלין על רקע התנועה התיאוסופית שהיתה פעילה מאוד בווארשה ובסביבתה בזמנו של צייטלין. בתקופה זו החל צייטלין לפרסם מעין ביוגרפיה מיסטית של עצמו, שהביכה לא מעט אנשים. לצערי, בלומן ממעט לצטט מספר זה ונאלץ לחכות עד שמישהו ידפיסה מחדש. צייטלין עצמו מגדירה כך – "צורה זו של יומן שלי היא מיוחדת במינה לא רק בספרות העברית כי אם גם בספרות בכלל […] יומני זה הוא מצד אחד מין "זוהר חדש", מצד שני וידוי פנימי שבפנימי הרבה יותר עמוק והרבה יותר לבבי מ"וידויו" של אוגסטיונוס" (עמ' 223). את התמיהה שבעצם פרסום "וידויים" שכאלה, מעשה לא שגרתי ביהדות בעליל, פותר בלומן על ידי הבנת ההקשר התיאוסופי. מסתבר שבווארשה של אותן שנים פרחה תנועה זו (בה חמישים שנים קודם לכן, היה חבר גם נפתלי הרץ אימבר, מחבר ה'תקוה'!) ששמה לה למטרה להראות את המשותף בין הדתות ולהוות גרעין של אחווה כלל-עולמית. בלומן מראה בצורה משכנעת שצייטלין למעשה נטל חלק משמעותי בהתרחשות זו והושפע ממנה עמוקות. כך בין השאר, מפרש הוא את הזוהר עם השוואות לספרות מיסטית הודית, כמקובל בתנועה זו. גם כתיבת היומן הנזכר לעיל, היה מעשה רווח בין ראשי הקבוצה. הנה לנו אם כן, תיאוסוף אורתודוקסי למהדרין. על כך נאמר – "איפה ישנם עוד אנשים כאיש ההוא"?
צייטלין ביקר בארץ ופגש אישים שונים, בינהם הרב קוק, עליו עוד הספיק לכתוב כשני מאמרים. למרבה הצער צייטלין חזר לפולין ונלכד במלתעות הנאצים. גם בתקופת הגטו הקשה לא פסק מלהטיף להתנהגות מוסרית. כתלמיד נאמן לבעל שם טוב, סבר צייטלין שההתנהגות המוסרית הירודה (לדבריו!) של תושביו הגטו, הינה תחת אחריותו. הוא (אולי כצדיק הדור?) לא התאמץ מספיק להשיב את הדור לדרך הישר, לא כתב בצורה בהירה מספיק, לא פעל מספיק בזירה הציבורית. בתודעת עצמו, שליחותו הנבואית, במיזוג חכמת העמים עם חכמת ישראל, מיסטיקה ומחוייבות מוסרית מלאת פאתוס כשל נביאי התנ"ך, נכשלה.
יהדות אינטלקטואלית רוחנית
ברם יתכן שלא נכשלה, אלא – כבמקרים אחרים – הקדימה את זמנה. הזכויות על כתביו של צייטלין פקעו זה מכבר ושוחריו מדפיסים אותם בהתלהבות יתירה, אם כי מעט מדיי. אם יורשה לי, הייתי שמח לראות בין השאר את פירושו לפרשת השבוע, שהודפס ב1937 על בסיס מאמריו השונים. בדברי ההסבר על מטרת ההוצאה, כתבו המדפיסים דברים שלא על עצמם יצאו ללמד, אלא על מעמדו בעיני בני זמן: "ההוגה היהודי הגדול, כמו גם הפופולרי והאוהבו על רוב היהדות הדתית האינטלקטואלית" (מובא בעמ' 281). על אף הגמלוניות שבהגדרה זו, נדמה לי סוף-סוף שמצאתי לי מגזר להשתייך בו אם כי אני מאמין שצייטלין היה מוסיף את המילה "רוחנית" לצד ה"אינטלקטואלית". צייטלין היה לדוברה הבולט ביותר של מגזר זה, וכמו הרש"ר הירש בשעות לקהילה האורטודוקסית, הגרי"ד בזמנו למודרן-אורטודקוסיה בארה"ב, והרב זקס ליהדות בריטניה בימינו, כך היה גם צייטלין ליהדות פולין. משהו מדמותו – שילוב של כריזמה ופאתוס נבואי, עם פתיחות וחופש בלתי מוגבל בענייני אמונות ודעות, בקיאות עצומה בכל חדרי התורה ובעיקר במיסטיקה היהודית ויכולות ריטוריות מרשימות בעל פה ובכתב – התגלגלה באברהם יהושע השל, שהיגר לאמריקה "בזמן" והביא לפריחה יהודית מסויימת. בישראל, רק בשנים האחרונות אנו עדים לצמיחתה של תופעה מעניינת, חסידים-חוקרים, בעלי דבקות, תמימות וכריזמה עם חירות מחשבתית ופתיחות כלפי כל הטוב שהעולם הרחב יכול להציע. זו העת, אם כן, להשבתו של הלל צייטלין למרכז הבמה התורנית.
עוז בלומן, איש משורש נביא, 405 עמ', אידרא, תשס"ג
