אדמו"ר חב"ד האחרון, הרב מנחם-מנדל שניאורסון (רממ"ש) מלובביץ', שאת יום הסתלקותו מציינים בג' תמוז שיחול השבוע, היה בין הדמויות הבולטות ביותר בעולם היהודי במאה העשרים, בתוך העולם היהודי ואף מחוצה לו. אל משרדו שבשכונת ברוקלין נהרו ראשי מדינות ואנשים פשוטים, יהודים ושאינם יהודים. מחוץ למשרדו דמותו עוררה אנטיגוניזם קיצוני: דמויות כגון הרב שך או פרופ' ליבוביץ' ראו בו סטייה קיצונית מן המסורת היהודית. עבור אחרים, בתוככי חסידות לובביץ', הוא היה ההתגלמות המקסימאלית של הפוטנציאל האנושי-יהודי, ולאחר מותו היו שהעלו אותו לדרגת אלהים, לא פחות. כל מי שחי בישראל בשנות התשעים וודאי לא יכול היה לפספס את הקמפיין המשיחי האדיר שהריצו חסידי חב"ד. מדי פעם בפעם הוא עוד צץ, וגם כיום – כמעט שלושים שנה לאחר הסתלקותו – ניתן לראות את תמונתו מתנוססת בנתיבי איילון. השאלה היסודית שנשאלת מזה שלושים שנה – האם הרבי ראה עצמו משיח, או שהיתה זו רק הבנה של חסידיו, ואם משיח – באיזה מובן הוא משיח, כיצד מבין הוא את הגאולה? מספר ביוגרפיות נכתבו אודותיו בשנים האחרונות, והתשובות לשאלה הן מגוונות. הספר שלפנינו מציע תשובה מקורית וכפי שאנסה להראות, גם מרעישה ומאתגרת.
הכותב, ראובן הכהן אוריה, אולי מוכר לחלק מקוראי מוסף זה, כבעל דעה בענייני דיומא. הספר שלפנינו הינו גלגול של עבודת מחקר מקיפה על אודות כתבי הרבי – ואל יהא הדבר קל בעיניכם, שכן מדובר בעשרות רבות של כרכים שיש לקרוא וללמוד. הספר מצטיין בשפה עשירה וקולחת וניכר מתוכה שהאיש עוסק בהוראה, שכן הדברים בנויים היטב אף ברמה הדידקטית. טענתו הינה פשוטה אך מורכבת מאוד להבנה וניתן יותר להבין את השלכותיה המעשיות מאשר את ליבתה.
לדעת הכותב, הרבי מלובביץ' טוען כי למעשה ההגות היהודית הגיע כעת – עם בוא הגאולה – לשיא בשלותה. כעת מוכנה היא לומר באופן ברור – כל ההפרדה עליה בנויה הדת (כל דת, בעצם), בין הבורא לנברא, הינה אשליה, שקר וכזב. זהו מיצוי אבסולוטי של 'משל החומות' של הבעש"ט, עד כדי פנתאיזם, זיהוי חד-ערכי בין האל והעולם. עד כה נמנעו החוקרים מלייחס פנתאיזם לחב"ד, אלא דיברו על פנ-אנ-תאיזם, בו האל אמנם שכן בעולם, אך ישנו גם מימד אלהי 'שמעבר' לעולם, המימד בעל החירות האינסופית ממנו נבע העולם. אך הכהן-אוריה, מראה שהרבי עצמו שלל עמדה זו, אלא אימץ ביודעין עמדה פנתיאסטית; אמנם לא פנתיאזם שפינוזיסטי, הנוטה למטריליזם, אלא להפך, "שהכל הוא אלהות" (עמ' 42). לדעת הרבי, העצמות האלהית זהה לחלוטין עם הופעתה. החלוקה האינטואיטיבית בין בורא לנברא, כפי שהחשיבה הדתית בדרך כלל מציגה אותה, אינה אלא טעות הכרתית; הכל אחדות אחת, 'כלא חד' ממש. הסיסמא הקבלית של "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא כולא חד", מקבלת כאן את מלוא משמעותה.
בהעדר מינוח לציין השקפת עולם דתית כה רדיקאלית, המחבר טובע כאן מונח משלו – "אלוהכוליות" (עמ' 43 ולאורך כל הספר). כעת ניתן להתחיל להבין את כותרת המשנה של הספר – "סודו המשיחי-המיסטי של הרבי מלובביץ'". על עניין ה'משיחי' נעמוד בהמשך, אך כעת ברור מדוע זהו סוד: על מערכת החשיבה התאיסטית הרגילה קורסת כאן לגמריי: הבורא הוא אני, התורה היא רחשי ליבי, ארץ ישראל היא כל העולם, המצוות הם פעולות רגילות, וכן הלאה. מדוע איפוא לשמור עוד מערכת המצוות הדתית אם כן? כאן השיקולים הדידקטיים הם המכריעים: התגלות הסוד לגבי רוב האנשים יביא לרפיסות רוחנית ולא להפך. הדמיון אגב לרמב"ם אינו מקרי כלל – הרמב"ם הוא מורה הנבוכים העיקרי של של רממ"ש: התורה דיברה בשתי רמות – אל האדם המבין עניין, ואל פשוטי העם. כך גם דרשותיו של רממ"ש, כפי שהספר מראה בפירוט רב, לעולם מדברות בשני רמות – תוכן השיטין תפיסה תאיסטית-מסורתית, ובין השיטין תפיסה רדיקאלית, אלוהכוליית.
עתה תשאלו – מה מקומו של המשיח בהשקפת עולם מעין זו, החיה במעין הווה מתמשך גדוש באלוהות עד להתפקע? התשובה היא שהמשיח תפקידו להסיר את התבלול מעינינו, לגלות בנו את "היחידה" שבנפש, לחבר אותנו אל התובנה שאכן הכל אחד. משיח שכזה אינו מחולל ניסים ואף אינו אל-הים כפי שכמה מחסידיו היו רוצים; או ליתר דיוק: הוא אינו אלוהי יותר מחסידיו. זה בדיוק הכשל של אותם 'אלוקיסטים' (כפי שהם מכונים על ידי מתנגדיהם) – כל ביטויי האלהה של הרבי אודות המשיח בעצם מכוונות כלפי אותה נקודת משיח הנמצא בכל אחד ואחד.
ארץ ישראל הרוחנית
מרגע שנקודה מורכבת זו הובנה, לפחות במישור השכלי, שאר פרקי הספר נקראים בשטף. כל פרק מבקש להראות כיצד מפרש הרבי את הלכות המשיח של הרמב"ם. אם דבריי עד כה היו מובנים, הרי שהקורא יכול להבין מעצמו מדוע נצמד הרבי תמיד להלכות המשיח של הרמב"ם ולא לעושר הרב שיש בענין המשיח בשאר אגפיה של המסורת היהודית. הרמב"ם נוח לו לרממ"ש כיוון שהמשיח הרמב"מיסטית הינו נטורליסטית לחלוטין – הוא אינו צריך לחולל ניסים ולא לשדד מערכות טבע, ובוודאי שלא להוריד את בית המקדש מן השמים. הרממ"ש, בתחכום דרשני רב, מראה כיצד כל אחת מדרישותיו הברורות של הרמב"ם באשר למעשים שיוכיחו שאדם מסויים הוא-הוא המשיח, למעשה כבר התקיימו על ידי הרבי בעצמו, אם מבינים אותם 'נכון', מבעד לפריזמה האלוהכולית.
כך למשל, פוסק הרמב"ם שהמשיח "יכוף כל העם לילך" בדרכי התורה. הרממ"ש מסביר שהכפייה היא כמובן בדרכי נועם, וביתר ספציפיות – "המשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת ה"יחידה" שבו.." (עמ' 143). כאשר היחידה, חלק הנפש שהיא אחד עם העצמות האלהית יתגלה, הרי שהאדם יהיה מוכרח ללילך בדרך ה'. זוהי שליחותו המשיחית של רממ"ש – פקיחת העיניים התודעתית. דוגמא מאתגרת יותר, היא התנאי של הרמב"ם לגבי המשיח "בנה מקדש במקומו". כאן מסביר הרבי, שהמקדש קרוי "מקדש א-דני", דהיינו המקדש האמיתי הוא השם יתברך; ולכאן משרשר הרבי פסוק נוסף – 'אנכי אנכי הוא מנחמכם', שבמקור מוסב על הקב"ה, אך באורח פלא, גם שמו של הרבי, מנחם, נמצא בו. בקונטרס מיוחד שיועד לפרק מוקש זה של הרמב"ם, מסביר הרבי שעיקר העבודה בגלות היא הפיכת ארץ העמים לארך ישראל, וירושלים אינה אלא ביתו שבברוקלין. שהרי על פי הרמב"ם, קודם נבנה המקדש ורק לאחר מכן קיבוץ נדחי ישראל. והרי כיצד הדבר אפשרי, לבנות המקדש קודם קיבוץ הגלויות, אלא שעל כורחינו, בנין המקדש הינו כבר 'במקומו', דהיינו במקום הקדוש כבר בגלות, משכן הרבי בניו-יורק. בניית המקדש הינה איפוא פעולה תודעתית, הנכחת האלהות במציאות, הפצת המעניינות באופן שמקור המעיין שורה בקצה מקום הזרימה. אם הקורא הבין דוגמאות אלה, יכול הוא להמשיך ולנחש כיצד יוסברו פסיקות הרמב"ם האחרות, כגון קיבוץ הגלויות, המלכת מלך, לחימת מלחמות ה' ותיקון העולם.
העדר פרספקטיבות
הספר מבאר סוגיות נוספות בהגותו של הרבי, בהתאם לתפיסתו האלוהכולית – כגון הענין שהרבי לא מת, 'התורה החדשה' בימות הגאולה ועוד. במובן מסויים, הספר בנוי כ'שיעור כללי' ישיבתי, הלוקח עקרון ומדגים אותו, צמוד טקסט, לאורך סוגיות רבות. כקורא, היו חסרים לי נקודות מבט נוספות, על מנת להשלים את התמונה. ראשית, הכותב מתייחס להגותו של הרבי כמונוליטית, אך הדברים נאמרו בפועל במשך ארבעים שנים ויותר. האם חלה התפתחות בהגותו? האם אירועים חיצוניים השפיעו? כל אלו מקבלים מעט מאוד נפח בספר, שעיקרו כאמור דיון הגותי; ביוגרפיה עתידית של הרבי אולי תשכלל את הדברים יחד.
כמו כן חסר בעיני דיון מעמיק ביחס דברי הרבי לדברים המצויים כבר בקבלה ואף במחשבת חב"ד לדורותיה. הרבי שהיה תלמיד חכם ענק לקח עניינים מכל הבא ליד ודיון מעמיק ביחס בין דבריו לבין תפיסת האלהות של רמ"ק למשל, או תפיסת הצדיק של ר' אפרים מסדיליקוב, הינם מתבקשות. עוד חסרה הייתה לי נקודת מבט משווה למה שמכנה המחבר 'אלוהכוליות', שוודאי אינה דוגמא יחידאית בתולדות הדתות. הבודהיזם הטיבטי למשל, יכול היה קנה מידה מעניין להשוואה. ויש וודאי דוגמאות נוספות. כל אלו אינם פוגמים במעלותיו של הספר, שכוחו הגדול באיתור הטקסטים של הרבי, הבאתם בהרחבה ופרשנותם הרציפה והמעמיקה. דיון בפרספקטיבות שציינתי הינם מוטלות כעת לפתחם של החוקרים הבאים.
לבסוף אציין, שכמי שדתיותו היא ציונית, וציוניותו היא דתית, הרי שרק הגות כשל הרבי, כפי שהיא מוצגת כאן, הינה מאתגרת באמת. את טענות החסידים שהרבי הוא המשיח, מעולם לא קיבלתי. אך על פי המבט שמציע הכהן אוריה – הרבי לא היה נוכל שהשלה ביודעין את חסידיו, ואף לא בעל שגעון גדלות, שהאמין בטעות שהוא הוא בנו החוקי של האל. הרבי הוליך מהלך שקול ואחראי, סך הכל, המבקש לחולל שינוי תודעה. השואה 'הוכיחה' שהשמים כבר לא משגיחים על הארץ, אלא מעשי האדם הם הם מעשי השמים. הגותו של הרבי מציעה גם מתח משיחי הכולל רף רוחני ואינטלקטואלי גבוה למכביר, אך ללא 'תלות' בטריטוריה ובסיפור הציוני-לאומי, כפי שאני רגיל לתפוס את הדברים. היא מספרת את הסיפור היהודי אחרת לגמריי ורואה באמת ובתמים את היהודי כיחידה כשלעצמה היכולה לחיות את האלהי כאן ועכשיו, ולא עוד אלא עניינה לפקוח את תודעת סובביה לנוכחות המוחלטת של האלהי בכל אחד בכל מקום, בכל זמן ובכל מעשה; וכל זאת מבלי ליפול לבנאליזציה, שבלוניות, או חלילה שבתאיות וקידוש הרוע. זהו אתגר של ממש לכל בעל מחשבה.
ראובן הכהן אוריה / כלא חד – סודו המשיחי מיסטי של הרבי מלובביץ'
הוצאת אידרא, ירושלים תשפ"ב, 448 עמודים
