הכל צפוי והרשות נתונה

ר' צדוק הכהן מלובלין (1823, קריזבורג, עיר בלטביה של ימינו – 1900, לובלין), היה תלמיד חכם פורה מאוד ששלט בכל חדרי התורה ואף שלח ידו במדעים; הוגה, מנהיג קהילה בעל-כורחו, ולבסוף גם אדמו"ר חסידי. הוא נולד למשפחה המתנגדת לחסידות וכבר בצעירותו נודע ברבים כשרונו הרב בלמדנות, אך הוא נודע גם בקפדנותו ההלכתית והאישיותית. מעניין שכבר בכתיבותיו בשנים אלו, קודם שנעשה לחסיד, אנו מוצאים את משיכתו לחשיבה רדיקאלית, חשיבה שתתואר בהמשך. בשנות העשרים שלו ארע דבר שישנה את חייו. אשתו נחשדה שנסתרה עם גוי. הוא בקש לגרשה, היא סרבה, ור' צדוק, נאמן לדרכו הקפדנית, יצא למסע להחתמת מאה רבנים, על מנת לגרשה בעל כורחה. תוך כדי המסע הוא נפגש עם מי שיהפוך לרבו – ר' מרדכי יוסף מאיזביצה, אולי הרדיקאלי ביותר שהיהדות (האורתודוקסית) הצמיחה. הוא הצליח לאסוף את מספר החתימות הנדרש, אך הרב חיים מצאנז התריע בו, שאם יעשה כן, הוא ישאר חשוך בנים לכל חייו. ר' צדוק לא שעה להתראתו וגרש את אשתו, אך בהמשך חייו הבין את טעותו וביקש לכפר עליה בדרכים שונות. הוא אכן נפטר ללא ילדים, אך עם מורשת ספרותית עצומה ומרתקת.

ובכן, מה רדיקאלי במחשבתו של ר' צדוק ורבו ר' מרדכי יוסף? שני אלו מתחו עד הקצה, ואולי מעבר לו, את שאלת היחס בין ידיעה ובחירה. עבורם, לא היתה זו שאלה פילוסופית, אלא שאלה בעלת השלכות מרחיקות לכת. בדרושיו של ר' מרדכי יוסף, שכונסו בספר "מי השילוח", אנו מוצאים לצד ההצהרה ש"הכל בידי שמים – אף יראת שמים", שורה של גיבורים תנ"כיים שבשם אותה ידיעה אלהית מוחלטת, עוברים על שורה ארוכה של עבירות. איננו יודעים אם אכן בחצרו של מי השילוח אכן עברו על עבירה כלשהיא, אך ברמת ה"הלכה" הוא מצדיק פעמים רבות הליכה בעקבות "רצון ה'" המתגלה לאינדיבידואל ואינה עולה בשום פנים בשורה אחת עם החוקים והמצוות התורניות.

הספר שלפנינו, מוקדש כולו ל"פרדוקס הידיעה והבחירה במשנת ר' צדוק הכהן מלובלין". הכותב, אביחי צור, בחר להגיש לקורא מנחה בצורת אלף וחמש מאות עמודים של מחקר כתוב ב'אקדמאית' צרופה. צור בוחן את הסוגיה מכל צדדיה ועל פני כל כתיבתו העניפה של ר' צדוק; הוא מצטט ומתפלמס באריכות עם כל מחקר או מאמר לא-אקדמי העוסק בפיסקה בה הוא דן; הוא אף משווה את דברי ההוגה החסידי עם שורה ארוכה של הוגים יהודים ולא יהודים. כך שלמעשה הוא מניח אבן דרך יסודית ביותר לכל מי שיבחר לעסוק בר' צדוק ברמה המחקרית מעתה והלאה. המחבר השקיע בסיכומי פרקיו, בלכידות פנימית גבוהה מאוד של החיבור ובסיכום מקיף לספר כולו; כך שיש אי-אלו דרכי קיצור להתמודד עם היקפו של הספר ומורכבותו.

מתח פורה
לב החיבור שלפנינו איפוא הוא הפרדוקס היסודי במחשבת ר' צדוק. זו סוגיה מורכבת למדיי, ואנסה להציג בפשטות יחסית. בחלק מכתביו ר' צדוק טוען כי לאדם ישנו 'שורש נעלם' וכי שורש זה קובע את מהותו, כצדיק או כרשע. זו למעשה עמדה דטרמיניסטית, הטוענת שהקב"ה "יודע" הכל מראש וכי אין משמעות למעשי האדם. מאידך גיסא, ר' צדוק טוען שהאדם יכול במעשיו להפוך את ה"שורש הנעלם" שלו מעיקרא. דהיינו מעשיו הם היוצרים את שורש נשמתו ולא להפך. כיצד יוצאים מסתירה חזיתית זו? חידושו של המחבר הוא שר' צדוק ביקש לאחוז בעמדה פרדוקסאלית, שאינה מוותרת על אף צד מצידי הפרדוקס. הסתירה מזינה את עצמה והמתח הוא מתח פורה. האדם, כך מטעים הרב שג"ר המצוטט בעבודה זו רבות, צריך מצד אחד למוסס את רצונותיו והבנותיו על העולם בתוך האינסוף האלהי ולחוש את המוחלטות האלהית, יודעת-הכל, הקובעת את כל מעשיו ומעשיו הדורות כולם; ובה-בעת גם לחוש את מלוא הכובד האקזיסטנציאלי והפרפומטיבי בכינון חייו והאחריות של האדם כלפי אלהים ואדם. סתירה פרדוקסאלית זו מזינה כאמור את עצמה ומביאה את האדם לתודעת 'ייחוד עליון', אותה לא ניתן לתאר במילים, שם שני ההפכים חיים בשלום זה עם זה.

לתפיסה פרדוקסאלית זו השלכות רבות, בינהן יש לציין את מושג התשובה. ר' צדוק, על אף שהיה כאמור קפדן גדול ברמה האישית וברמה ההלכתית, הרבה לעסוק במושג ה"עבירה לשמה", והוא מנסח כאן כמה מפניניו היפות ביותר – "לעתיד יתגלה זה בבירור, שגם בשעת הריחוק היה (החוטא) מקורב"; "באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון ה' יתברך.. וגם זה עצמו תורה"; "ונמצא אין כאן עבירה מעולם ואין כאן שיברה ומיתה מעולם, מאחר שהכל מאמיתות עומק הרצון דה' יתברך, אם כן גם השבירה מעומק הרצון דה' יתברך". לחשיבתו הפרדוקסאלית של ר' צדוק ערך רב בהבניית העבר הצורם של האדם: התשובה חושפת שהעבירה עצמה, שנעשתה מתוך רצון חופשי גמור, אף היא היתה רצון ה' יתברך והיא חלק מתהליך התיקון ולא חלק מן השבירה. ה"זדונות" מתהפכות לזכויות, כמאמר חז"ל, אך לא משום שהם הביאו למעמד התשובה, אלא במישור אחר, במישור של השלמה עם המציאות האלהית האינסופית שמעבר להשגת האדם.

השאור שבעיסה
ספר עיון טוב מאפשר לקוראיו מגוון דרכים לעשות בו שימוש שלא בדרך אליה כיוון המחבר. בעזרת מפתחות טובים, מערכת הפניות משוכללת ואפראט רחב, יכול המעיין למצוא את מבוקשו המסויים מבלי להיות תלוי בנרטיב הכללי של החיבור. כך במקרה שלנו, גם מי ש'פרדוקס הידיעה והבחירה' איננה הסוגייה המעניינת ביותר בעבורו, יכול, למשל, להעזר בספר כפרשן מקומי של מאות רבות של פיסקאות מכתבי ר' צדוק ולמצוא שם הפניות מדוייקות לכל ספרות המחקר שעסקה באותה הפיסקה. כך עשיתי אני, כשהתעניינתי בנושא אקטואלי המשמש ובא – חג הפסח. אגב כך אדגים את דרך עיונו של המחבר בדברי ר' צדוק וכיצד מבקש הוא לשזור גם סוגיות הנראות 'תמימות' ממבט ראשון ואף שני, אל תוככי מה שרואה המחבר כליבת הגותו של ר' צדוק, סוגיית הידיעה והבחירה.

ר' צדוק שם לב לעובדה המתמיהה, שזמן קצר לאחר שהתורה מכריזה מלחמת חורמה נגד השאור והחמץ, הדבר הופך להיות שיאו של חג הביכורים – בהבאת שני הלחם למקדש. השאור הינה מטאפורה עתיקה ליצר הרע. חג הביכורים, הוא חג מתן תורה כידוע, והתורה היא, לדברי חכמים ה'תבלין' – 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין כנגדו'. ר' צדוק קובע תחילה – "שאחר שנזהר הישראל כל החג ממשהו חמץ ושאור.. זוכין על ידי זה למתן תורה" (תקנת השבין טו, מובא בספר שלפנינו עמ' 408 ואילך). מי שיודע לצמצם את יצרו, יזכה להכניס את היצר אל תוככי הקדושה, אל לימוד התורה עצמו, שיהיה מלובה ביצר חם ולוהט, "חמידו דאורייתא" (בלשון הזוהר). אך בזאת לא מיצינו את המטאפורה של 'התבלין': היצר הוא היסוד ואילו התורה רק מטבלת אותו! וכך כותב צור:

לפי ר' צדוק התורה היא תבלין ליצר לא משום שהיא באה לייעץ בדיעבד, ורק למי שמוטרד מהיצר, כיצד להתמודד עימו, אלא להיפך: התורה שייכת מלכתחילה דווקא למי שיש בו יצר, משום שקנייתה כרוכה בחמדה, בארוס הדעת, כתשוקת האדם לאשתו (עמ' 410)

כאן נכנס המחבר לדיון משווה עם לאקאן ומונח ה'איווי' שלו, ובסופו מסיק –

מכאן אפשר לדייק בדימוי הקולנירי של התבלין: היצר אינו האמצעי למטרת התורה, אלא להיפך: היצר (המתוקן) הוא עיקר התבשיל, בעוד התורה היא רק התבלין, האמצעי, הטפל לתבשיל: "כי התורה נקראת תבלין שמטבלת לבד"… אמנם בתורה יש תמצית של טעם וסוד שבלעדיו לא ניתן לאכול את התבשיל, אך העיקר נעוץ ביצר ובתשוקה עצמם (413)

הסברו של צור מאיר עיניים ומוסיף עומק רב לדברי ר' צדוק. אך כיצד כל זה קשור לסוגיית היסוד של 'ידיעה ובחירה'? הדברים מובאים בתוך פרק ארוך העוסק ב'השפעת הידיעה על הבחירה', וכאן מבינים אנו כי שני המושגים 'ידיעה' ו'בחירה' משמשים את המחבר הרבה מעבר להוראתם הקונקרטית. במקרה דנן, ה'ידיעה' היא התורה, וה'בחירה' היא היצר. שני אלו, כמו בפרדוקס הידיעה והבחירה, לא מבטלים זה את זה, אלא מזינים זה את זה – קיומו של היצר אינו מתבטל בתורה אלא להפך, מנקודת מבטו הוא העיקר והתורה היא רק 'תבלין'. מאידך גיסא, מבלי התורה אין כל שימוש אפשרי (בקדושה) ביצר והוא כאוטי לגמריי. על הקורא, מוטלת המשימה איפוא, לבחון האם אכן כל סוגיה בכתבי ר' צדוק 'משועבדת' לכללי החשיבה הפרדוקסאלית, העומדת, לדברי המחבר, ביסוד כל הגותו.

פרדוקס ושואה
באחרית דבר של ספרו, צור מבקש 'ליישם' את החשיבה הפרדוקסאלית של ר' צדוק 'ככלי לניתוח הופעתו של הרוע הרדיקלי בשואה'. נזכיר שהמחבר הוציא לאור לפני מספר שנים את יומנו של זלמן גרדובסקי, תחת הכותר 'בלב הגיהינום' (ידיעות ספרים, 2011). גרדובסקי היה איש הזונדר-קומנדו בגיהינום הארצי המכונה אוושביץ. היומן נשמר באורח נס בין אפר הנרצחים והוא מתאר בצורה בהירה להפליא את שהתרחש בין תאי הגזים לתאי הקרמטוריומים. נראה שצור מבקש כעת בעזרת ההוגה החסידי להבין משהו מן הזוועה האוושוויצית.

ה'רוע הרדיקלי' שנתגלה בשואה אינו צריך פירוט. כדבריו המחודדים של ליוטר, השואה היא רעידת אדמה שהרסה גם את כל מכשירי המדידה הססמוגרפים; או כדברי פרופ' שלום רוזנברג, היא כחור שחור הבולע כל קרן אור שמנסים באמצעותה להאיר עליו. כל מה שחשבנו על האדם אינו רלוונטי לאחר אוושביץ. לא ניתן לומר דבר, אפשר רק לשתוק. כאן מתגלה המחבר לא רק כחוקר מחשבת ישראל, אלא כהוגה המנסה את כוחו ביישום דרכי חשיבה על סוגיות הסטוריות אקטואליות ומבקש להעניק מסגרת מחשבה התואמת את דרך חשיבתו הפרדוקסאלית של ר' צדוק – כיצד אפשר בכל זאת לומר 'משהו' על השואה, במסגרת חשיבה רציונאלית, ועם זאת לא לבטל את הייחודיות שבה, את ה'חור השחור' שאכן היתה.

אביחי צור, השורש הנעלם – פרדוקס הידיעה והבחירה במשנת ר' צדוק הכהן.
הוצאת מכללת הרצוג – תבונות
ג כרכים, 1507 עמודים