גם השנה מאות אלפים השתתפו באירוע הגדול ביותר בישראל: חגיגת ל"ג בעומר לכבודו של 'התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי'. איך חג שולי כל כך הפך לאירוע חסר כל מתחרים בסדר הגודל שלו? האם זו התשוקה להערצת אדם-אל, תופעה המוכרת לנו היטב מן הנצרות הימיביינמית ומהביטלמנייה בת זמננו? האם זו החינגה ואווירת הקרנבל שכה חסרה בדת הממוסדת? האם זו קדושתו המובנית של היום? כל אחד יבחר את התשובה המועדפת עליו, אך אין חולק על כך שרשב"י, עם השנים, הפך לגיבור מספר אחד של המסורת היהודית; ועניין זה נעוץ, בראש ובראשונה, בחיבור האניגמטי ביותר בארון הספרים שלנו, ספר הזוהר.
ספר זה, או אגודת קונטרסים זו, כפי שמעדיפים לכנותו במחקר, הופיע בשלהי המאה השלוש-עשרה בקסטיליה ומאז ועד היום איננו יודעים כמעט דבר על נסיבות היווצרותו. מקובל לומר שרבי משה די ליאון היה מחברו, או מחברו העיקרי, ומסיבה שאינה ברורה לגמריי בחר לשים אותו בפיו של רשב"י וחבורתו המופלאה בזמן שיטוטיה בגליל. אבל ליחס יצירה כ"כ כבירה ומורכבת לאדם בודד זה דבר שקשה להעלותו על הדעת ועל כן החוקרים כיום מדברים על חבורה או מספר חבורות – שאיננו יודעים עליהם דבר! – שעסקו בכתיבתו במשך דור או שניים. מכל מקום, עם הצלחה לא מתווכחים, ועד למאה השש-עשרה החיבור הפך להיות הקדוש ביותר בארון הספרים. ישנן קהילות השמות אותו, יחד עם ספר התורה, בתוך ארון הקודש. טקסטים מתוכו נאמרים בתפילה, והקריאה בו הפכה לסגולה.
הספר שלפנינו, מעשה ידי ד"ר מלילה הלנר-אשד וד"ר עמרי שאשא, ובעריכת דב אלבוים, מבקש להביא את היצירה הזוהרית אל תוככי החברה הישראלית. אכן, הספר חסום בפני רוב האוכלוסיה: שפתו היא ארמית, מושגיו מוקשים, והוא נשען על ידע מוקדם רב: ידיעת התורה, דברי חז"ל וכל דברי המקובלים שקדמו לו. דווקא באנלית המחסום במידה מסויימת נפרץ עם מפעלה הענק של הוצאת 'פריצקר' ותרגום וביאור הזוהר על יד דני מט ואחרים. אך בשפת הקודש מפעל עצום מעין זה עוד ממתין למשקיע. האחרון שביקש לסייע לציבור הרחב בענין זה היו פנחס לחובר וישעיהו תשבי, בחיבורם המונומנטלי 'משנת זוהר', לפני כשישים שנה. מאז המחקר בענין הזוהר התקדם פלאים ואף השפה העברית השתנתה; אין ספק שמבוא חדש ורענן לספר הזוהר היה נדרש ואולי הוצאתו בימים טרופים אלו עשוי לסייע להרים את קצת את הראש מעל המים. אין שני לספר הזוהר ביכולתו לתת טוויסט קדוש לכאוס המובנה במציאות.
כתיבת מבוא לחיבור כה מורכב וכה רחב כספר הזוהר היא מלאכה קשה, בעיקר בשאלה מה לא לכלול בו. ובכן המחברים בחכמתם כמעט ולא הכלילו מחקר זוהר, אלא רק בצורה עדינה במרוכז בסוף הספר, על מנת שלא לסבך את עצמם ואת הקוראים. כמו כן, הם לא הכלילו נושאים כגון מאגיה, חכמת הפרצוף, חכמת שירת הציפורים, שהעסיקו את מחברי הזוהר וצמצמו את מקומה של העויינות המובנית לדת הנוצרית והדמיון אליה מאידך, וכן היבטים מליניאריים ומשיחיים-אקוטיים. אכן הבחירה קשה אבל נראה שהם העדיפו בראש ובראשונה לכלול נושאים היורדים טוב יותר בגרון הישראלי, ומי שיכנס בשערי הזוהר, כבר יפגוש את כל אגפיו, גם אלו הפחות "נעימים".
מה כן נכלל בספר זה? שמו, 'דרך עץ החיים' מעיד על תכליתו. הזוהר ראה את תורת כתורת עץ החיים, השונה מ'תורת עץ הדעת', אותה רוב האנשים לומדים. ב'דרך עץ החיים' פוסעים מי שרוצה לטעום את טעמם הפנימי והמתוק של הדברים ולא להסתפק בפני השטח. ההבדל בין שני העצים הוא כמו ההבדל בין הרומנטיקה עצמה לבין הכתובה המסדירה את מערכת היחסים בין בני הזוג. כך גם הספר להעניק לו את 'עץ החיים' שבתוך ספר הזוהר (שגם בו מעורבבים כל מיני דברים זרים ומוזרים) ומבקש להעניק לקורא קורדינטות במושגי 'עץ החיים' הבסיסיים – עשר הספירות, היחס בין הדמיון לממשות, היחס בין סיפור המסגרת לבין תוכן הדרשות הזוהריות, תפיסת החגים והמצוות וכמובן – המיניות והאהבה. שהרי "זוהר", כך שנינו בבית המדרש בהר הצופים, הוא ארוס.
בית המדרש הזוהרי של הר הצופים
כאן ראוי להתעכב על בית מדרש זה ולציין סימן דרך באחד מגווניה של 'ההתחדשות היהודית' בישראל. כמעט בכל עמוד ועמוד מן הספר שורה רוחו של מורם של שני המחברים – פרופ' יהודה ליבס. חוקר זה שינה מן הקצה אל הקצה את האופן בו נקרא ספר הזוהר. ליבס אפיין את החיבור הזוהרי כ"רנסנס" יהודי, הקודם לזה האיטלקי (ויש כאלה שיאמרו: גם הגורם שלו!) – ספר המבקש לשוב אל המקורות (וזו סיבת כתיבתו הפסיאו-אפיגרפית) מאחר והדת הנוכחית בעיניו קפאה ונדמה; זהו קבע ליבס שזהו ספר מיתי-יהודי, שבמרכזו קורותיו של האדם-אל רשב"י, שהגדיר מחדש את מהות המשיחיות היהודית; וכן כספר נוטף ארוס, חשק, אהבה ומיניות כיסוד המציאות כולה. שלושת מרכיבים אלו מוגשים בנדיבות ובמאור פנים גם למי שהשפה המחקרית אינה שפת-אם שלו וניתן לומר שללא האפיון של הזוהר כרנסנס, ארוס ומיתוס קשה היה להעלות על הדעת הוצאה של ספר מעין זה, מחקרי-פופולארי, בהוצאה המבקשת לחדור אל ליבו של הציבור המשכיל הרחב.
זו דוגמא פנטסטית, אולי הראשונה במעלה, ליחסי הגומלין בין האקדמיה והחברה הישראלית: מחקרים שיכלו להיווצר רק באקדמיה, חוללו עניין בחברה הרחבה וזו הצמיחה מתוכה את שורת החוקרים הבאה, וחוזר חלילה. עשרות קבוצות הלימוד מבית המדרש "זוהר חי" העוסקות בלימוד הזוהר ומיועדים לציבור הרחב, חייבים את קיומם לא רק לדמותו של הרב מנחם פרומן, שעל שמו בית המדרש נקרא, אלא גם לידידו הקרוב של פרומן, פרופ' ליבס הנזכר. וכך כאמור גם הספר שלפנינו וספרים נוספים הנכתבים זה עתה ברוח זו. בניגוד למגפת חוקרי-הדמה הכותבים ספרי ready-made שאומנם מוכרים כמות נאה של עותקים, אך השפעתם על הרוח והנפש בסופו של דבר היא כשל ג'אנק פוד על הגוף, הספר שלפנינו הוא פרי תהליך מבורך של הבשלה איטית, שבסופו של דבר מוליד פירות עסיסיים שאין לי ספק שכשם ש'משנת הזוהר' השפיע על דור של יוצרים, כך גם זה.
תיקון שבועות – מסיפור למעשה
נסיים סקירה צנועה זו עם הדוגמא הבולטת ביותר של ספר הזוהר ללוח השנה היהודי – תיקון ליל שבועות. ביום זה, על פי הזוהר, ה'חברים' יושבים כל הלילה ו'מתקנים', דהיינו – מקשטים – את הכלה, לקראת זיווגה עם בן זוגה, קודש בריך הוא. המקובלים רואים עצמם כחברות הכלה, הכלה האלהית, השכינה, הפן האלהי הנשי השוכן איתנו כאן בעולמנו השפל, לקראת התרוממותה אל הבחינה הגבוהה יותר של האלהות, זו המושגת פחות ולהרגשתנו נמצאת מעבר לעולם, מעבר למציאות. כך, 'תיקון' שבועות מקבל משמעות ריטואלית-אירוטית, של הכנת השכינה לזיווגה, בבוקר, בשעת קריאת עשר הדברות. זהו אופן חדש לגמריי של החוויה היהודית. הסיפור הזוהרי הזה הלך וקרם עור וגידים, עד שבמאה השש-עשרה הפך לריטואל ידוע ומקובל. כבכל שנה גם השנה בכל מקום ואתר ישנם 'תיקוני ליל שבועות' בהם דנים בעניינים מעניינים שונים, ומי יודע כמה מן המשתתפים יודעים על מקורו הזוהרי של המנהג. לימוד הזוהר איפוא פותח צוהר להבנת התרבות היהודית כולה, ומי שרוצה לפסוע צעדים ראשונים לעולם מואר זה כדאי לו להתחיל צעדיו ב"דרך עץ החיים".
מלילה הלנר-אשד ועמרי שאשא / בדרך עץ החיים. 392 עמ' הוצאת בית וידיעות ספרים תשפ"ג
ד"ר רועי הורן הוא חוקר קבלה וחסידות