צחי וייס, קיצוץ בנטיעות: עבודת השכינה בעולמה של ספרות הקבלה המוקדמת
מאגנס, תשע"ו, 158 עמ'
אחד ממטרותיה המוצהרות של מדעי היהדות הינה העלאה לפני השטח קולות יהודיים שנדחקו עם השנים. בכך יכולה יהדות בת זמננו לאוורר את עצמה בקולות רעננים המוכרים לה מעברה הרחוק ולהרחיב את אופקיה. הספר שלפנינו עוסק ב"קול" מודחק שאין לדעת מה משמעותו והשלכותיו לגבי היהדות בת זמננו.
אחת החידות הגדולות היותר הרובצות לפתחם של חוקרי המדעי היהדות היא "הופעת הקבלה", אי שם במאה השתים עשרה בפרובאנס ולאחר מכן בצפון ספרד. החוקרים אינם יודעים לתת תשובות ברורות – כיצד בלב ליבה של היהדות הרבנית השמרנית הופיעה תפיסה מהפכנית של הא-לוהות הדמות המורכבת כביכול מעשר ספירות. האמונים על הזרם הפילוסופי ביהדות הטיחו באותם מקובלים, הטעונים שבידם מסורת עתיקה, את הטענה שהם גרועים מן הנוצרים – בעוד שאלו מחזיקים בתפיסה משושלת של האל, הרי המקובלים אוחזים בתפיסה עשרונית שלו. גרשם שלום, שהשקיע מרץ רב בנסיון לפתירת התעלומה, טען שהופעת הקבלה הינה מעין ריאקציה לפילוסופיה היהודית ששטפה את שוק הרעיונות. בעוד שזו האחרונה מזקקת את האל מכל תואר ומרחיקה אותו מאוד מתפיסתו של האדם הפשוט (הרי התפילה עמדה בראש הפרובלמות איתם היו צריכים הפילוספים להתמודד – איך ניתן להתפלל לאל כה מרוחק שאינו מתפעל ואינו משתנה?!), הרי שהמקובלים הציגו תפיסת אלוהות דינאמית ומיתית המאפשרת יותר יצירת קרבה.
הספר שלפנינו, נכתב על ידי צחי וייס, פרופסור מן האוניברסיטה הפתוחה, טוען במובן מסויים ההפך מגרשם שלום. לטענת וייס, הקבלה אינה ריאקציה לפילוסופים, אלא להפך, ריאקציה לתפיסות ראדיקאליות מן העבר השני, מן הקוטב המיתי. הטיעון היסודי שלו הינו שבעולמה של היהדות בת המאות שתים עשרה – שלוש עשרה, היו "מקובלים" שאחזו בגישה הדוגלת בפולחן השכינה, כישות אלהית העומדת כביכול בפני עצמה. על מנת לסבר (אם לא לטלטל) את אוזן – כשם בנצרות (בת הזמן, עד ימינו) היה מקובל פולחן מריה, "אם האדון", במקביל לפולחנו של הבן והאב, כך גם היו מקובלים שסברו שיש להתפלל ולסגוד לשכינה, הספירה העשירית בתפיסת עשרת הספירות של הקבלה, ככח בפני עצמו.
לעיל כתבתי מקובלים במרכאות, היות ומקובלים אלו כלל לא היו מקובלים, כלומר הם לא התקבלו על דעת ה"מקובלים" האמיתיים, אלו שאנו מכירים ולומדים כתביהם.
ואם כן, כיצד אנו יודעים על תפיסתם זו? מה שעושה וייס במחקר זה, הינו לשחזר את התפיסה הזו, מתוך ביטויים ושברי ביטויים של מקובלים הרומזים שהם לא באו אלא "להוציא מלב הטועים" וכיו"ב. כמובן שהקורא הביקורתי שומע מייד את אזהרתו-תוכחתו של פרופסור שקולניק האב, מן הסרט "הערת שוליים", המתאר את מחקרי בנו, המלקט ביטוי פה – ביטוי שם מדברי חז"ל ויוצר מהם "תפיסה": שקולניק מדמה זאת למי שמוצא שברי חרסים שונים, מדביק אותם ואומר: הנה חרס; "אין חרס" צועק האב. כך גם כאן – וייס מלקט שברי התבטאויות ורוצה ללמוד מכאן על תפיסה של אולי חוג מסויים שנעלם מתחת ראדר ההסטוריה, אך איננו יכולים כמובן לדעת האם אמנם היה חרס, או שמא חרס העלה בידו.
כמה ראיות יפות לדבריו הביא וייס, ובכך עוסקים פרק שני ופרק שלישי, שהם לב ליבו של הספר. המקובלים "המקובלים" מזהירים הזהר וחזור על כך שאין להתפלל לשכינה (כמו גם כמובן לאף ספירה אחרת, מעשר הספירות בהן מתגלה האינסוף, האל הבלתי נתפס במחשבה ובחושים) ועל אף דברים אלו …
לעיל תיארנו את חוג ה"כופרים" המאמינים בפולחנה של השכינה כמקובלים ש"אינם מקובלים" ("מקובלי שוליים" בלשונו של המחבר), כלומר שלא זכו לקאנוניזציה ודבריהם (אם בכלל הועלו אי פעם על הכתב) טבעו בתהום השכחה. יוצא מכלל זה הינו אחד המקובלים הנועזים והמוכשרים ביותר שהיו בהגות היהודית, מקובל שאיננו יודעים את שמו (ויתכן אף שלא פעל לבדו אלא במסגרת חוג מקובלים – שאיננו יודעים עליהם דבר) – והוא כותב הספר "תיקוני זוהר" וחלק הזוהר הנקרא "רעיא מהימנא" ועוד כמה כתבים שונים. מקובל זה, היוצא בחמת זעם על אותם הסבורים שעיקר היהדות הוא הפלפול התלמודי, מחזיק, לדעת וייס, אף הוא בתפיסה "ביניטארית", היינו של אלהות גבוהה זכרית ואלהות נמוכה נקבית, ועל המקובל "לעבוד" את זו הנמוכה. וכך מפרש הוא את הפסוק המוכר מירמיהו "אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבר בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל…" – "בעלי התורה", חפצים רק בספירות הגבוהות, חכמה וגבורה, ואילו הנביא צווח כלפיהם ואומר – עליכם להתהלל ב"זאת" – כלומר בספירת מלכות, השכינה, המסומלת במילה "זאת". אם אמנם נכונה קריאתו של וייס, הרי שזאת הדוגמא המובהקת ביותר לתפיסה שהמקובלים עצמם ראו אותה ככפירה, נכנסה ללב ליבו של הקאנון היהודי! אלא שמשום מה (ואת זה וייס לא מסביר) אותם מקובלים מאוחרים, שכה חיבבו את ספר תיקוני זוהר, ואף עשו אותם כיסוד לשיטתם (כגון האר"י הקדוש או ר' נחמן מברסלב) "לא שמו לב" שהוא אוחז בשיטה שמקובלים כה רבים צווחו כנגדה.
פרק ד של ספרו של וייס עוסק בנקודה, שהיא למעשה מתגלה כעקב אכילס של טיעונו – הפירושים הקבליים על המדרש הידוע על החמה והלבנה ביום הרביעי לבריאת העולם. כזכור, על פי מדרש זה, החמה והלבנה היו שווים בעוצמתם. ואז, לאחר שהלבנה התלוננה ש"אי אפשר לשני מלכים לשמש בכתר אחד", אמר לה הבורא "לכי ומעטי עצמך". החמה מסמלת בקבלה המאוחרת למדרש בכאלף שנה את ספירת תפארת, לב ליבו של אילן הספירות האלהי, ואילו הלבנה מסמלת את השכינה, הספירה האחרונה, זו שבדרך כלל מתוארת כמי ש"אין לה מעצמה כלום", והיא אינה אלא כלי קיבול לשפע מן הספירות העליונות יותר (כמו הדיבור האנושי, שאינו אלא מוציא לפועל של כל המערכת השכלית והרגשית). לכאורה תפיסה קבלית זו עומדת בסתירה גמורה למדרש, בו הלבנה והחמה בראשית הדרך היו שווים בגודלם! ואכן וייס מראה יפה איך כמה מקובלים מתפתלים עם מדרש זה ו"ממשטרים" אותו כך שלא יפריע להררכיה על פי תפיסת הספירות. אבל אז מגיע תורו של וייס עצמו להתפתל, באשר הוא מראה ששורה ארוכה של מקובלים "מקובלים" (ולא ה"מקובלי שוליים"), ובראשם הרמב"ן, שקיבלו לגמרי את רעיון השכינה השווה בגודלה לספירת תפארת, ואף יותר מכך. וייס מתרץ את הפרובלמה הזו כך: "מקובלים אחרים (כגון הרמב"ן ואחרים, ר.ה.) לא היו רגישים או לא היו מודעים לסתירה שבין שתי המסורות (הביניתארית והעשרונית) ולכן בולטת העובדה שאצל שתי אלה המגמות התקיימו זו לצד זו" (עמ' 83). הכל מכיר דבר או שניים מן הרמב"ן יקשה עליו לקבל את הטיעון שהוא "לא היה רגיש" לדברים שנראו לו ככפירה בעיקר. אינני סבור שהדבר מפיל את עיקר טיעונו של וייס, אלא שיש לפתח תפיסה רחבה יותר להבנת דברי הרמב"ן, המנותקת, לדעתי, מן התפיסות הביניתריות שהיו קיימות כנראה אצל מקובלים אחרים.
בעייה זו ממשיכה גם למקומות נוספים בספר. מקובלים "הארד קור" דיברו בלהט על "עליית השכינה". כך למשל כותב ר' יוסף ג'יקטילה, בספרו שהיה לאחד מן היסודות בכל תורת הקבלה, "שערי אורה": "ולפעמים שספירת מלכות מתרוממת ומתעלית עד שתעלה עד הבינה ונמצאת דביקה במחשבה" (מובא בעמ' 129). אם אכן המקובלים "המקובלים" התנגדו כל כך למרכזיותה של השכינה, ולדברי וייס כפי שהזכרנו, היה זה אף אחד מן הסיבות לעלייתה של הקבלה על הכתב (להוציא כאמור מליבם של המקובלי-שוליים) – כיצד נוכחת כאן תפיסה המלמדת על עלייתה של השכינה מעל הספירה המרכזית "תפארת"? וייס מתרץ: "אני סבור שיש לראות במסורות כדוגמת אלה … גשר נרטיבי בין תפיסות ביניטריות הכוללות שתי ישויות אלוהיות לבין תפיסות תאוסופיות הכוללות עשר ספירות". כלומר לשיטתו גם המקובלים ה"מקובלים", אלא שבאו להוציא מליבם של המקובלי-שוליים, כללו בגישתם גם תפיסות לא מקובלות, אותן תפיסות שהם התנגדו אליהם.
ספרו של וייס ידידותי מאוד למשתמש. כדרכם של חוקרים צעירים – הוא כתוב בצורה נהירה, רחוק מספקולציות סבוכות, ומנהל דיאלוג גלוי עם החוקרים שקדמוהו. בסופו של דבר, הוא מוסיף שאלות יותר ממה שהוא נותן תשובות, לאותה חידה הנקראת "הופעת הקבלה". והרי זה כל מה שמחקר טוב צריך לעשות.
פתחנו בכך שיפה כוחם של מדעי היהדות בהחייאת קולות עלומים מן העבר. האם תפיסה זו של פולחן אלוהות נשית שנחשף במידה מסויימת במחקר שלפנינו יתקשר בדרך זו או אחרת לרקונסטרוציה הפמיניסטית יהודית-דתית? ימים יגידו.
