תולדות תורת הסוד

האמנם אהבה מקלקלת את השורה?

יוסף דן
תולדות תורת הסוד – ימי הביניים
כרך יא 515 עמ', כולל מפתח

ספר הזוהר, או נכון יותר – "הזוהר הקדוש" – זכה למעמד בקרב קהילות ישראל שאין דומה לו בכל הספרות היהודית לתולדותיה, פרט לתורה ולספרות התלמודית. בתהליכים נפתלים, החל מן המאה הט"ז, הוא זכה לקאנוניזציה תוך שהוא משאיר מאחוריו ספרים רבים אחרים, קבליים ושאינם קבליים, לשאוף אבק דרכים. בקהילות שונות נתייסדו חבורות קוראים קריאה ריטואלית בו, עם 'טעמים' מיוחדים אך ורק לו, וזאת גם מבלי להבין מילה אחת ממה שקוראים; קטעים ממנו הוכנסו לסידור התפילה; היו מקומות שחגגו הכנסת 'ספר הזוהר' לארון הקודש, כמו שחוגגים הכנסת ספר תורה; זמירות ופיוטים שזכו לתפוצה עצומה נתייסדו עליו. קיצורו של דבר, דומה שאין ספר מארון הספרים היהודי שזכה לכזה כבוד ויקר כספר הזוהר.

המחקר האקדמי של הקבלה עסק כמובן בספר זה, באשר הוא יסוד מוסד לתורת הסוד, אך דומני, ואני אומר זאת בזהירות, שאין לך תחום במחקר מדעי היהדות, שחוקריו כה מאוהבים במושא מחקרם, כמו חקר ספר הזוהר. זאת למדתי מדבריהם בכנס חקר הזוהר הגדול שיזמה מורתי פרופ' חביבה פדיה, שהיה לי הכבוד לרכז בדצמבר אשתקד ('זוהר מזרח-מערב', 2015). חוקרי הזוהר, צעירים כוותיקים, דיברו בהשתאות ובהערצה מפליאה על ספר זה עד שדומה שה'ארוס' העוצמתי של ספר זה – 'זוהר' הוא ארוס, כך לימדנו פרופ' יהודה ליבס – פגש בארוס האישי-מחקרי שלהם והתערבב עד לבלי הפרד (והרוצה יכול לראות הרצאותיהם במרשתת).

החוקר הראשון שהקדיש את מרצו לספר זה מתוך גישה חיובית – ולא מתוך בליל דעות קדומות איומות בו היו שבויים חוקרי 'חכמת ישראל' – היה כמובן גרשום שלום ומאז ועד עתה, כמעט מאה שנים של מחקר, נכתבו אין-ספור מחקרים על ספר זה, בשלל שפות, עד שהרוצה להתחיל לעיין בספרות המחקר אינו יכול לדעת מהיכן להתחיל – היכן למצוא את הרקע ההסטורי, מהן שאלות היסוד שצריכים לשאול וכיוצא בזה. והנה, סדרת 'תולדות תורת הסוד' של יוסף דן, שהחלה את סקירתה בתורת הסוד של התנאים (ימי בית שני) הגיעה עתה, בכרך האחד-עשרה, לספר הזוהר. על אופייה של הסדרה וכמה דברים ספצפיים יותר, הקדשנו רשימה במדור זה לפני כארבע שנים ('מוסף שבת', ד' סיוון תשע"ב). דברינו כאן יהיו מוקדשים אך ורק לכרך הנוכחי. אעיר שכותב דברים אלו הינו הדיוט גמור בכל הנוגע לחקר הזוהר ואין הם אלא בחינת סקירה המבקשת להציג בפני הקורא המשכיל את עניינו של ספר זה, עם אי-אלו דגשים ביקורתיים.

ובכן, הבחירה להקדיש לספר הזוהר ולמחקרו כרך שלם, מה שלא זכה לו אף ספר אחר בסדרה זו, אינה צריכה להפתיע. ספר הזוהר, או יותר נכון 'ספרות הזוהר' כפי שהוא עתה מכונה בפי החוקרים, הינו גדול מימדים מחג גיסא וחידתי מאוד מאידך גיסא, מה שהופך את העסק למסובך במיוחד. החידות המחקריות הכרוכות בספר הזוהר הינן מגוונות, אך נראה שמכולן מעסיקות את הכותב שאלה אחת: מי כתב את ספר הזוהר, או יותר נכון: האם ישנה הוכחה לכך שר' משה די ליאון אינו מחברו היחיד? זו השאלה למעשה המפלחת את כל הספר ולאורה נבדקים כל המחקרים האחרים. לפיכך יש להבהיר דבר ראשון את עצם השאלה.

ספר הזוהר כידוע הבליח בעולמה של יהדות ספרד בשליש האחרון של המאה הי"ג, כאשר על עדות עצמו הוא נכתב על ידי רשב"י וחבורתו. כלומר הינה צץ לו משום-מקום ספר קבלה המיוחס לתנאים, שחיו כאלף שנה קודם לכן, ואף אחד לא שמע על קיומו עד כה. וודאי שדבר כזה יעורר את סקרנותם של המקובלים בני הזמן. אגרת מפורסמת של המקובל הארצישראלי ר' יצחק דמן עכו, שהרחיק עד ספרד על מנת לתהות על קנקנו של החיבור הפלאי, קושרת את ספר הזוהר עם מקובל ידוע בזמנו, ר' משה די ליאון (רמד"ל, 1240-1305) שכבר פרסם כמה ספרים בקבלה בעברית, ואומרת לכאורה שאדם זה כתב את הספר "מראשו ולבו מדעתו ושכלו" ורק ייחסו לרשב"י על מנת להפיק מכך רווחים כלכליים: "אלו הייתי מודיע להם (-לקהל הלקוחות) שמשכלי אני כותב, לא ישגיחו בדברי ולא יתנו לי פרוטה, כי יאמרו, מלבו הוא בודאם, אבל עתה, כשר ישמעו שמתוך ספר הזהר אשר חבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיק, יקנו אותם בדמים יקרים".
בעוד שהמסורת היהודית, ככלל (וככל הנראה גם ר' יצחק דמן עכו עצמו!), דחתה את המשתמע מאיגרת זו, וקיבלה את ייחוס העצמי של הספר לתקופת התנאים, המחקר, החל מן העת החדשה ראה ברמד"ל את מחברו היחיד של הזוהר. זוהי גם היתה מסקנתו המאוחרת של גרשום שלום, שביקש בראשית דרכו להוכיח את קדמותו, ובאחריתה השתכנע כי הוא מאוחר, וכי רמד"ל הוא מחברו היחיד (פרט לחלק ה'תיקוני זוהר' וה'רעיא מהימנא', שלכל הדעות נפרדים מ"גוף הזוהר" והם אף לא כלולים בכרך זה). בכרך שלפנינו, מוקדשים כמאה עמודים לתיאור הדרמה המחקרית הגדולה של חקר הזוהר: מעמדתו (המאוחרת) הגורפת של שלום ואחדים מתלמידיו, שרמד"ל הוא מחברו היחיד של הספר, לתפיסת הספר כפרייה של 'חבורת הזוהר', חבורת מקובלים, שרמד"ל ללא ספק מרכזי בהם, אך לא יחיד. מחבר הכרך עומד ללא חת אל מול הרוח החדשה ומגן בחירוף נפש על עמדת שלום. טיעוניו ברורים, חדים, ומוצקים: אין ראייה פוזיטיבית, מוחלטת, שיש אדם נוסף, פרט לרמד"ל, שכתב את ספר הזוהר. לשיטתו של המחבר אנו יודעים לא מעט על תקופה זו בספרד – מכירים עשרות מקובלים בשמם, יש בידינו כתבי יד, אגרות ומסמכים. ובכל אלו, אין בדל של הוכחה, לדבריו, לכך שרמד"ל שיתף אדם כלשהוא בכתיבת הספר. לו היה באמת חבורה גדולה של מקובלים – מפורסמים וידועי שם – קשה להעלות על הדעת שלא היה נמצא לכך הד הסטורי כלשהוא.

מאידך גיסא, סיעה שלימה של חוקרים, שראשון ונחשון להם הוא פרופ' יהודה ליבס, תלמידו של שלום, סבורים שאף-על-פי-כן, כלומר למרות שאין כל ראייה 'הסטורית'-חיצונית לכך, אין מנוס מן הקביעה שרמד"ל אינו מחברו היחיד של ספר זה. ראשית, רמד"ל נראה לנו להם מספריו כמקובל "אפרורי" או "בינוני", ואין כל סיכוי שאדם כזה יכתוב ספר בעל שיעור קומה פנומנאלי כספר הזוהר (למשל דברי פרופ' תא-שמע, עמ' 92: "מקובל חיוור"). שנית, טוענת סיעת ה"חבורה", הספר הינו רב-קולי בצורה בלתי רגילה: הוא כולל שיטות ודעות הפוכות (בדומה למשנה ולתלמוד) ואופיו מעיד עליו שנכתב בחבורה; ושלישית, יש בלשונו קרבה ללשון מקובלים אחרים בני הזמן. עיני הקורא רואות שכל הטיעונים של סיעה זו נשענים על קריאות עומק בטקסט הזוהר, אך לא נשענות על עדויות חיצוניות. לשיטתם חיבור יכול להעיד על אופי חיבורו וזו עדות הסטורית לא פחותה מאשר עדות חיצונית. ואילו הכרך לשפנינו, ההסטורין המחמיר, אינו מוכן לקבל את כל אלה כהוכחות, ופעם אחר פעם מכה את החוקרים על קודקודם ושואל – "איה ההוכחה ה'הסטורית'?" לדידו, ההערצה לספר הזוהר (אותה תיארנו לעיל), לדברי המחבר, מקלקלת השורה המחקרית, וגורמת לחוקרים להפריז בהשערותיהם, מעבר ל"מותר", לשיטתו, בחקר ההסטוריה. ואין לחשוד במחבר הכרך שלפנינו שהוא אינו נמנה בין מעריצי הזוהר. אדרבה, לדעתו ישנן פסקאות בזוהר ש"פירושו של בעל הזוהר לפסוקי בראשית מייצג פיסגה נדירה בהבעה מיסטית עמוקה, המובעת בצורה מופתית הן מבחינה רעיונית והן מבחינה ספרותית" (עמ' 215), העולה לדעתו אף על הישגי מיסטיקנים נוצרים ומוסלמים.

לאחר סיום סקירת הדרמה המחקרית בשאלת מחבר ספר הזוהר, פונה המחבר לתיאור הספר עצמו. כאן בוודאי עמדו לפני המחבר דילמות קשות כיצד לסקור ספר מקיף זה. קודמיו לאתגר זה, ישעיהו תשבי ופנחס לחובר, מחברי הספר המונומנטאלי 'משנת זוהר', סקרו את הספר כספר הגות, היינו לפי נושאים, וגזרו והדביקו (ותרגמו כמובן לעברית) קטעים מרחבי ספר זה לרובריקות נושאיות שיצרו. ראיית ספר הזוהר כספר 'הגות', עם 'משנה' סדורה, כבר עברה מן העולם המחקרי; ולפיכך, כך אני משער, המחבר שלפנינו מתאר את הספר לפי 'חלקיו', וכך בעצם הוא מציג בפני הקורא 'חלק-חלק' של הזוהר, תוך שהוא מביא עשרות רבות של קטעים מתורגמים לעברית. הקורא שאינו בקיא בספר זה ובמחקרו, מקבל תמונה מקיפה על מבנה ספר הזוהר, המחקר המרכזי על כל חלק וחלק, מרוויח טעימות מכל חלקיו ויכול להתחיל לחוש במה עוסק החיבור הגדול הזה ובמה עסקו המחקרים המרכזיים על אותו החלק.

ארשה לעצמי להעיר גבי סוגייה מחקרית אחת, שעוסקים בה כיום כמה וכמה חוקרים, שלא קיבלה את מלוא תשומת הלב הראוייה לה בכרך הנוכחי. ישנו 'פיל לבן' המסתובב לו בחדר הזכוכית של חוקרי הזוהר – בעיית עצם התגבשות הזוהר לספר, דבר שארע רק במאה השש-עשרה: כמה מדפיסים בחרו להם מתוך כתבי יד מסויימים שהיו לפניהם מה יהיה כלול בספר זה ומה לא ובאיזה סדר. דא-עקא, שכתבי יד רבים של הזוהר גורסים אחרת בסוגיות רבות, ופעמים רבות גירסאות אלה מבטאים תימות רעיונות אחרות לגמריי. ואם כן – למה אנו קוראים ספר הזוהר? לאותה גירסא שנקבלה על ידי אותם המדפיסים? ומה עם הגרסאות שלא עמדו נגד עיניהם או שהם העדיפו לדחותן – האין זה 'ספר הזוהר'? אם נשווה את חקר הזוהר לדיספלינות קרובות, הרי שלא יעלה על הדעת אצל חוקר תלמוד לא לבדוק את כתבי יד של המשנה או התלמוד בסוגייה בה הוא דן, ולא יעלה על הדעת של חוקר תנ"ך שלא לבחון את גירסת השבעים או כתות מדבר יהודה בבואו לפרש פרק מסויים; אך בחקר הזוהר, מרבית החוקרים נשענים על מהדורת מרגליות משל ניתנה מפי רשב"י בעצמו. פיל לבן זה כאן לא זכה לתשומת הלב הראוייה לו.

לסיום, נאמר שלפנינו עוד כרך חשוב, בסדרה חשובה, שלפי הנראה לעין עומדת להיות ה'מקראה', בה"א הידיעה, לחקר המיסטיקה היהודית. הישגו הגדול בכך שהבא מן החוץ יכול אחרי קריאתו להבין את חוקי המשחק ולהכיר את השחקנים הראשיים, בכל הנוגע למחקר הזוהר. הפספוס הוא שהמחבר נקלע בו לעמדה פולמוסית (יותר מאשר כל כרך אחר, כמדומני) וסקירתו את המחקר לאורך הספר היתה בעיקר מבעד לעדשה מסויימת אחת. ואילו חקר הזוהר, השואל שאלות רבות נוספת לא מקבלים את מקומם הראוי.

פתחנו בגילויי ההערצה הנדירים בעוצמתם שגילו קהילות ישראל כלפי ספר הזוהר. אסיים בדבריה של אחת מחוקרות הזוהר, מלילה הלנר-אשד:

ספר הזוהר הוא יצירה שנכתבה בהשראה רוחנית כבירה, ואינני רואה בו אוסף עקבות מילוליים לעולם סגור, שאבד וכלה לפני שנות אלף. אני חווה את רעיונותיו ותובנותיו כהזמנה חיה ורלוונטית עד מאוד לתודעה דתית מיוחדת, ליצירתיות בתחום הפרשנות, התרבות והדת. אני מוצאת בזוהר הצעה רוחנית, שגלומות בה אפשרויות לגאול אלמנטים בתרבות היהודית שאליה אני שייכת מהיקבעות והתאבנות
(מובא בעמ' 100)