שברו את הכלים

שברו את הכלים – הקבלה והמודרניות היהודית/ רוני וינשטיין
הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשע"א, 647 עמודים

שאלת יסוד בכל מחקר היסטורי היא שאלת השפעת הסביבה על רעיונותיו של היחיד או של הקבוצה: עד כמה היוצר הינו תבנית נוף מולדתו, או יותר נכון, תבנית ה"צייטגייסט" – רוח התקופה – ועד כמה יש לתת קרדיט לכושר היצירה האינדיבידואלי שלו או להשפעתו מספרים קדומים. שאלה זו קשורה בטבורה לשאלת יסוד אחרת, שאלה קשה ביותר בכל הנוגע להגות היהודית – עד כמה ההוגה בו אנו עוסקים הינו חדשן ועד כמה יש לראות את דבריו כלקוחים ממסורות קדומות. המחקר כל כך חלוק בשאלות אלו, עד שלמעשה נוהגים לחלק את מחקר היהדות בין חוקרי "מחשבת ישראל", בו חוקרים הוגה בעיקר מתוך מבט אינטר-טקסטואלי – עד כמה הושפע ועד כמה חידש ביחס למקורות קדומים, לבין ה"הסטוריונים" המחפשים את ההקשרים הקרובים של יצירתו: באיזה אופן הוא ביטוי ותוצר של תקופתו.

כך למשל מחקר תנועת המשיחית של שבתי צבי נחקר שנים רבות מבעד לפרספקטיבה ההסטורית, שחיפשה בלא הרף הקשרים הסטוריים מגוונים לשאלת פרוץ המשיחיות באותה התקופה. עד שבא פרופ' גרשום שלום המנוח, והעמיד את השבתאות בעיקר בהקשר ה"יהודי" שלה, כחלק מחוליה פרשנית של תורת הסוד, שפרשנות מסויימת שלה הביא ל"התפוצצות" המשיחית.

הספר שלפנינו עוסק באחת התקופות הפוריות ביותר, המרתקות ביותר (לטעמי לפחות) והגורליות ביותר בתולדות היהדות: צפת של המאה השש עשרה. תקופה זו הצטיינה באוסף בלתי סביר של ענקי רוח, שיצירותיהם השפיעו השפעה מכרעת על דמותה של היהדות וממשיכות להשפיע בלא הרף עד היום. ר' שלמה אלקבץ חיבר את "לכה דודי" שנתקבל בכל תפוצות ישראל, אך יצר את הקשר המכריע בין ה"צדיק" האנושי ורעייתו לבין קודשא בריך הוא ושכינתו; ר' יוסף קארו חיבר את השולחן ערוך שנתקבל כקודקס ההלכתי היסודי של כמעט כל היהדות (למעט הערותיו של הרמ"א); ר' משה קורדובירו חיבר את אין-ספור חיבוריו בקבלה – סיכם, סידר וארגן אותה מחדש, וספריו (בעיקר "פרדס רימונים") ותורת המוסר הקבלית שלו ("תומר דבורה") נלמדים בלא הרף גם כיום; והדמות המכריעה ביותר, ר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש, גילה את תורת הסוד החדשה שלו, תורת הקבלה בה' הידיעה, שנתקבלה ונתקשה כל כך ביהדות עד שניתן לומר שבכשלוש מאות השנים האחרונות אין מקובל שקבלתו לא נסמכת על האר"י, ובכלל זה מקובלי השבתאות הנזכרת, החסידים וה"מתנגדים" (הגר"א ותלמידיו), ועד לרב קוק ולרב אשלג, שתורתם נלמדת כיום על ידי מאות אלפי יהודים ולא יהודים ברחבי העולם.
אמנם עשרות רבות של מחקרים הוקדשו לתקופה הזוהר של צפת, ברם מעטים המחקרים (עד להפליא!) המעמידים ההגות הצפתית החדשה בהקשריה ההסטוריים: ראשית ה"מודרנה" באירופה, התנועה הסופית המוסלמית שפעלה בסביבותיהם של המקובלים, היצירה האיטלקית (ובכללה מה שמכונה ה"רנסנס"), והמתרחשויות הסוערות שבעולם הקטולי, ובעיקר תנועת ה"קונטרא-רפורמציה" – ה"התחזקות" הדתית בעולם הקטולי שנולדה כתגובה לרפורמציה. אין לשכוח כי קהילת צפת הורכבה מצאציהם של גולי ספרד שהכירו היטב את התרבות הקטולית, והיתה קשורה בטבולה לקהילות האיטלקיות, ובנוסף היא פעלה במרחב הים-תיכוני, הרווי בהשפעות מוסלמיות לגווניהם. מן הבחינה הזו הספר שלפנינו, שמחברו מגיע מן הדיספלינה ההסטורית, ובאמתחתו בעיקר ידע רב על הנעשה בעולם הקטולי בן הזמן, הינו חידוש מרענן והוא נכנס כאמור למשבצת כמעט ריקה. יש לקוות שחוקרים נוספים ילכו בכיוון המדובר ויעשירו את מבטנו על שהתרחש באותה התקופה.

הספר עוסק בכמה וכמה מוקדים המאפיינים את שהתחולל באותה תקופת פלאים בצפת. תורת האלהות של האר"י; עלייתו של ה"קדוש היהודי", היינו ראשיתה של תופעת ה"קדושים" היהודית ("האר"י הקדוש", אם לציין דוגמא ידועה); ה"חבורה" – ההתקשרות האינטנסיבית בין כמה וכמה מקובלים הערבים זה לזה ממש בקיום המצוות ובעיקר בפיקוח על העבירות; העיסוק הגובר בגוף ובמיניות (האדרתו של חטא הוצאת זרע לבטלה, למשל); ותופעת ה"ווידוי" בפני תלמיד חכם או בפני החבורה, דבר חדש בעולם היהודי. את כל אלו ועוד מעמיד המחבר לעומת מקבילותיהם בעולם הלא-יהודי בן הזמן. אלא שכל המבקש להוכיח "השפעה" ממשית, עליו להוכיח את דבריו באופן נוקדני. שהרי לא מספיק לומר – הנה תופעה בעולם היהודי, והנה דומה לה בעולם הקטולי, מכאן שישנה השפעת גומלין, או שיש מקור שלישי (ה"צייט גייסט") שהשפיע על שניהם. בנקודה זו פעמים שהמחבר משכנע יותר ופעמים שהוא הרבה פחות, והדברים זוקקים עין ביקורתית של הקורא, ולהלן אציג כמה דוגמאות.

אדגים כמה סוגיות מעניינות בהם דן המחבר ובכל אחת אעלה שאלה או שניים. הראשונה הינה תורת האלוהות הלוראנית, הנידונה בפרק הראשון של הספר. המחבר מראה יפה כי תורת האר"י מזכירה באופיה אינציקלופדיה – היא מכילה את כל האספקטים של העולם היהודי: הלכה ומצוות, תורה, קבלה, תנ"ך, ועושה מהם מכלול אחיד, עם קשרים פנימיים מרובים. החשיבה האנציקלופדית היתה לאופנה אינטלקטואלית חזקה באירופה, ומכאן שישנה זיקת גומלין מסויימת בין התופעות. זוהי נקודה מעניינת, הסטורית במהותה (קרי – איננה מסייעת בידי כלל להבנת הטקסט הלוראיני גופו), אלא שעל דבר אחד המחבר לא נתן מספיק את דעתו, והוא שהאר"י, שאת תורתו גיבש במצרים, בהתבודדיותיו על גדות הנילוס, כלל לא נחשף לתרבות האירופית ולרוח התקופה. כך שקשה מאוד לומר שיש כאן השפעה אירופית על האר"י. עם זאת אציין, שמקריאת מכלול הפרק אכן קשה להתשחרר מן התחושה שתורת האר"י לוקחת חלק באיזו "אידאה" חדשה שירדה לעולם (אם להשתמש בלשון הרב קוק, במאמרו "למהלך האידאות בישראל"), אידאה הרואה בעולם כולו מכלול אחד ומנסה לגבש תורה מקיפה כל; עולם החותר להבנה מכאניסטית יותר של המציאות, עם כללים ברורים והשפעות גומלין 'מדידות'. זהו פתחו של העולם המודרני, שגם קבלת האר"י לקחה בו חלק.

דוגמא שניה – מוצלחת יותר לטעמי- הינה "עלייתו של הקדוש היהודי" (פרק שני). אין זה סוד שידיעותינו הביוגרפיות על חכמי צפת הכוללות הצצות אינטימיות ביותר לתוך חדרי הנפש באמצעות יומנים אישיים, עולות עשרות מונים על מה שאנו יודעים על חכמי הדורות הקודמים. הרוצה להתחכות, דרך משל, על סיפור חייו של הרמב"ם – הן פועלו והן עולמו הפנימי, ייאלץ להשען על מספר מצומצם של אגרות, ומספר מצומצם עוד יותר של עדויות חיצוניות עליו. ואילו בצפת התפתחה ה"הגיוגרפיה" היהודית, בה סיפורי מופתים רבים על פועלם של חכמי צפת (ובעיקר, כמובן, האר"י), ובנוסף – לראשונה בתולדות ישראל – ספרות יומנים אישיים (של ר' יוסף קארו ושל ר' חיים ויטל, למשל). אך החידוש המכריע בנושא זה, הינה ראיית המנהיג כ"קדוש", קרי מי שמעשיו משפיעים באופן מכריע על העולם והעולם התחתון; הוא עומד כ"ענק על גבי ננסים", כלומר יש לו עליונות מוחלטת על חכמי הדורות הקודמים ובכלל זה על ה"רבנים" בני הזמן; "קדושתו" הינה פומבית וגלויה לכל (בניגוד לאגדת הצדיקים הנסתרים), ומקור לשיח וסיפור בידי הקהילה כולה. תופעה זו הינה ככל הנראה חדשה בעם ישראל, והיתה לה השפעה מכרעת על התפתחות היהדות, עד ימינו. האם תופעה זו במקרה החלה בצפת של המאה השש עשרה? לדעת המחבר, כל אלו הינם פירות השפעה קטולית וצופית, שגם בהם תופעה זו הרימה קרן באותו הזמן, ואינם אלא ביטויי ראשית המודרנה, ששמה דגש חזק על האינדיבידואל. כאן הדמיון הבין-דתי הינו מובהק יותר, והמחבר אף מצביע על מנהרות ממשיות דרכן רעיונות אלו יכלו להגיע לצפת.

האם אפשר לומר כי קבלת צפת הינה ביטוי יהודי למחשבה הקטולית בת אותו הזמן? מסקנתו של המחבר הינה פתלתלה, כראוי להסטוריון זהיר – "ניתן לקבוע כי הקבלה הצפתית הייתה מהחוליות המקשרות החשובות ביותר בהיסטוריה בין בין הדת היהודית לבין העולם הקתולי. רוחה של הקתוליות המודרנית שלובה בתרבות היהודית בעקבות היצירה הקבלית. אדגיש כאן שאינני טוען שהיו כאן אימוץ והעתקה של המודל הקתולי, אלא היה דיאלוג עמוק, בעל הסטוריה ארוכת דורות שבו אימץ הצד היהודי מרכיבים המשרתים את הצרכים הביסייים של המשכת המורשת הייחודית לו, וייהד ועיבד את המרכיבים החדשים באופן שבקלות רבה ביותר ניתן לטעות ולראות בהם המשך של מסורות קודמות" (593). מי שדברים אלו צורמים באוזניו, יכול לנסח זאת אחרת ולומר ש קבלת צפת והקטוליות שתיהן הושפעו מרוח המודרנה, מן ה"אידאה" החדשה שירדה לעולם ובאה לעשות בו את תיקונה.

וכאן הגענו לאתגר נוסף שהציב המחבר לספרו, והוא לדון בקבלת צפת מנקודת המבט של המודרנה. בדרך כלל הסטוריונים המחפשים את השפעות המודרנה על היהדות מצביעים על משה מנדלסון, ששילב כידוע בין הנאורות לתורת ישראל, ועל הופעת ה"אורטודוקסיה" מבית מדרשו של החת"ם סופר, כתגובת נגד ל"מודרנה". חידושו של הספר שלפנינו הוא ההצבעה על כך שהמודרנה התרחשה בתוך ההגות היהודית עצמה, בביטוייה החדשים של הקבלה. זו נקודה פורייה ביותר שיש לקוות שתביא לשכתוב (מסויים) ההסטוריה היהודית, שעד כה הצביעה רק על תופעות החילון (או התגובות אליהן) כתגובות יהודיות על רוח המודרניזם ועל הקבלה כמשמרת את העולם הקדם-מודרני.

אסיים בשתי הערות. הראשונה היא שאך אירוני הוא הדבר שהכותב על קבלת צפת לא ידע את סוד הצמצום. כתיבתו של ויינשטיין הינה ארכנית ולא סדורה וניכר שהספר לא עבר עריכה ראויה לשמה. הקורא מתקשה להתשלט על עומס המידע המואבס על פרק בודד ופעמים שאובד הוא בדרכו בהבנת מהו עיקר הטיעון אותו מבקש המחבר לומר. הערה שניה היא יחסו של ויינשטיין למושא כתיבתו. אמנם לפני כמאה שנה, חוקרי היהדות הראשונים מאנשי "חכמת ישראל" כתבו על המקובלים והחסידים מתוך סלידה ודחייה, אך דבר זה כבר עבר מזמן מן העולם. מותר כמובן לויינשטיין שלא להזדהות עם המתרחש בצפת באותה התקופה, אך היה ראוי להשאיר ביקורתו מבחוץ. כך למשל, הביטוי "טרור רוחני" (עמ' 425) או, המילה "אובססיה" על הטיותיה השונות, שדומני שאם היא היתה נמנית במפתח הספר, היא היתה זוכה למספר האזכורים הרב ביותר; אין זה ראוי – לדעתי – לאפיין את השמירה המופלגת של חכמי צפת בעניין הברית במילה "אובססיה", הלקוחה מן התחום הפסיכו-פתולוגי; זו הכרעה מוסרית הנשענת על השקפה תיאולוגית.

לסיום, לפנינו נסיון מעניין למקם את תקופת הזוהר הצפתית לא רק בצומת הפנים יהודית שלה – בין עולם הקבלה הימי-ביניימית האיזוטרית לבין ההתפרצות השבתאית והחסידית, אלא גם בצומת בין דתית, וכפרי רוח הזמן החדש שהחל להתפשט בעולם. עד כמה משכנע הנסיון? הדבר מונח לפתחו של הקורא, שגם אם לא ישתכנע, וודאי יצא נשכר בהעשרת ידיעותיו על הנעשה בתקופה מופלאה זו בעולם הלא יהודי.

 

ספרים שערכתי:

צרו איתי קשר