שבעת רקיעים

שבעת רקיעים – שיח חב"די – אסופת מאמרים מבית שיח יצחק
עורך: ישראל אורי מייטליס
ידיעות ספרים, תשע"ד
251 עמוד

חסידות חב"ד הינה ללא ספק החסידות המפוארת ביותר מבין זרמיה של החסידות, לכל הפחות מן הבחינה העיונית. ספריית חב"ד – היינו הספרים שיצאו תחת ידי האדמו"רים והוגים אחרים משורותיה – מונה מאות רבות של כרכים, רובם עמוסים תיאולוגיה עמקנית שמעטים יכולים לעמוד על טיבה. רצה הגורל וארע שחב"ד בת ימינו הינה גם החסידות המפורסמת ביותר בעולם הכללי (אולי לצד ברסלב) – היהודי והלא יהודי כאחד – וזאת בזכות מפעל השליחות האדיר שיזם האדמו"ר האחרון. אך אל לנו להשליך סוף דבר על ראשיתו. קודם שהיתה חב"ד תנועה פרופגנדית ("כל הלב לכל אחד") היתה היא כאמור תנועה בעלת אימפולסים אינטלקטואלים אדירים היודעים גם להתרגם לספר. אכן היא נאה לשמה, ושמה נאה לה – חב"ד: חכמה, בינה, דעת.

האסופה שלפנינו מבקשת לקרוע צוהר לעולם המחשבה הרחב של חב"ד. ובכן, מה יום מיומיים – הרי חב"דניקים עצמם עוסקים בכך ללא הרף ומפיצים בהפקות מהפקות שונות את כתבי החסידות ומה חידוש יש באסופה שלפנינו?

דומני שלא אטעה באומרי שככל שההגות החב"דת רחבה ומרבה להידפס כך מיעטו דובריה בני זמנינו לעסוק במשמעותה במובנה הרחב יותר, בבשורתה לעולם המחשבה באופן כללי ובתרגומה לחייו של האדם המודרנ, זה שאינו דווקא חסיד חב"ד, או אף אינו בהכרח שומר מצוות. קל לראות זאת אם משווים את ההגות החב"דית למתרחש בשדה הברסלברי, בו עסקו ועוסקים הן החוקרים האקדמאים והן אנשי הרוח והספר – כגון מרטין בובר, פנחס שדה, שי עגנון ועוד, וכמובן מורי חסידות מגוונים בישיבות הציוניות-חסידיות, ומתרגמים בתרגומים שונים את אמירותיו של האדמו"ר שנפטר לפני מאתיים שנה לשפת המחשבה והלכי הרוחות של היום. ואילו המחשבה החב"דית נותרה על פי רוב בקרן זווית וכמעט ולא עמדו הוגים בעלי שיעור קומה והיו לה לפה, בנסיון לתרגמם לשפת המחשבה בת זמננו, למעט שני פנומנים, הרב עדין שטיינזלץ באופן אחד, והרב יצחק גינצבורג, באופן אחר. למיותר לציין שלאף אחד מאלו כרגע לא מסתמן יורש.

סיבות מגוונות ניתן למנות לעובדה מפתיעה זו. דומני שבראש ובראשונה הדבר נעוץ בכך שההגות החב"דית – ושוב, בניגוד לזו הברסלבית – איננה מתמסרת בקלות למעיין. היא יושבת בכבדות על המושגים הקבליים מבית מדרשו של האר"י, וכל נסיון לסחוט ממנה דבר מה קיומי שיש בו בשורה דתית-רוחנית אוניברסלית, שאינו מיוסד על הנחות העבודה הקבליות דורש יכולת ניתוח חריפה בשילוב מעוף ופרספקטיבה רוחנית רחבה, שמטבע הדברים אינה מצויה כל כך.

כזה היה הרב שג"ר, שמעון גרשון רוזנברג ז"ל, שנפטר בדמי ימיו אך לפני שנים אחדות. קריאת המקורות החב"דיים דרך משקפיו המיוחדות נותנות לקורא הרגשה, שמעבר לכך שהוא סוף סוף מבין (במידה מסויימת) מה הוא קורא, יש לו גם מה 'לעשות עם זה', לקחת את הדברים התיאוסופים הסבוכים לחייו שלו. ניתן לומר שבמובנים רבים הרב שג"ר הינו סולל הדרך לקריאה משמעותית, בת זמננו במקורות החסידיים בכלל, ובמקורות החב"דיים בפרט. קריאתו מעמתת באופן ישיר ועקיף את המקורות החב"דיים עם מיטב המחשבה הפוסט מודרנית, ועם הרוחות הפוסט-לאומיות. באופן מפתיע מתברר ששני אלו הוטרמו במחשבתו של האדמו"ר הזקן, מייסדה של חב"ד, והפגישה עם מחשבותיו מאתיים שנה לאחר שהעלה אותם, איננה רק מפתיעה אלא גם מאתגרת ומהווה מקור השראה.

האסופה שלפנינו הינה הראשונה מבית מדרש ציוני-דתי המוקדשת כולה לעיון בכתבי חב"ד, ובאופן לא מפתיע, הינה פריים של תלמידי הרב שג"ר. האסופה בוחנת מפרספקטיבות שונות את ההגות החב"דית והרלוונטיות שלה לאדם הדתי המשכיל בן ימינו, ובלשונו של עורך האסופה: "ספר זה שואף להרחיב את גבולותיה של השפה החב"דית; לשוחח ביחודא עילאה בזיקה לאסכולות פילוסופיות והגותיות שונות, ולדבר ביחודא תתאה עם נתינת זווית אישית ממעמקי נפשו של הכותב" (עמ 15). ועוד יש להדגיש, למען הסר ספק – אין הכותבים חב"דניקיים במובנה האורטודוקסי של המילה. הם חב"דניקים "פרילנסרים", הלוקחים לעצמם את החופש לקחת את המיטב מחב"ד בלא דין וחשבון למכלול כולו, וזהו עוד אחד ממפייניה של החשיבה הציונית-דתית, כמחשבה אקלקטית. ובלשונו של הרב דרייפוס: "עובדת היותי במובן מסוים בשר מבשרה של חב"ד, וההשפעה העמוקה של תורתה על דרכי הרוחנית, דווקא היא המאפשרת לי להחליט בהכרעה חופשית מה לקרב ומה לרחק. אדמו"רי חב"ד הם בשבילי מקורות השראה מפרים ומעוררים, אבל אינם מושאים להתבטלות. מטרתי בעבודת ה' שלי היא לדבוק בתורה ולא באדמו"רים (עמ' 83). בשורות הבאות אנסה להביא אל הקורא כמה מרעיונות אלו, כשי לכבוד חגה של חב"ד – י"ט כסלו – החל בסוף השבוע הנוכחי.

האסופה פותחת במאמריהם של שני ראשי ישיבת שיח יצחק, והשווה בינהם שהם עוסקים במאפיינים רוחביים של ההגות החב"דית. דבריו המצוטטים של העורך מתקיימים במלואם במאמרו של הרב שג"ר. במאמר זה, ושמא רק במאמר זה מתוך האסופה שלפנינו, ניתן לראות כיצד אדם שלא רק למד את הגותם של אחרים אלא הפנים אותן והפכן להיות שלו אך בנופח המיוחד שיצק להן, קורא קריאה צמודה בהגותו של אדמו"ר הזקן ומזהה בה יסודות עומק המהווים תשובה למצוקות אקזיסטנציאליסטיות המאפיינות את בני זמנינו. דומני שמי שיתאזר בגבורה וילמד מאמר זה (שאינו אלא שכתוב של סדרת שיעורים) מראשיתו ועד סופו וחוזר חלילה, יקבל בידו מפתח משמעותי ביותר הן להבנת פישרה של עבודת ההתבוננות החב"דית, והן לתרומתה לעולם הדתי בן ימינו.

בעוד ששני המאמרים מתייחסים להגות החב"דית בכללותה, ומתוך כל מנהלים עימה שיח, המאמרים מכאן ואילך מאירים באור מסויים סוגיה מקומית מן המכלול החב"די. כך למשל, אלחנן ניר עוסק ברציפות בין הגות האדמו"ר האמצעי, בעל החיבור "קונטרס ההתפעלות" על הגותו של הנזיר, תלמידו הידוע של הרב קוק ועורך כתביו. חשיבותו העיקרית להבנת חב"ד הינה בפריסת האתוס הפחות מוכר שלה, המלמד שאין אדם זוכה לרזי תורה אלא " אם יש בו המרה שחורה הטבעית והעצמית שמושרשת בו מנעוריו דווקא". זהו כמובן אתוס המנוגד בעליל הן לזחיחות הדעת שפעמים מרגישים בשיעור חב"די פופלארי, והן לאתוס הניו-אייג'י בכלל, הקורא לאהבת עצמך ואהבת החיים וכו' כתנאי להתקדמות רוחנית. אתוס זה אומץ כאמור על ידי הרב הנזיר, שראה בו יסוד להחזרת ה'שמעיות', חוש השמיעה היהודי המיוחד, הטומן בחובו כמובן את שמיעת קול הנבואה. מעניין לציין שכאתוס רוחני קשה לומר שהוא חלחל אל הישיבות הציוניות, האמונות על שמחת היש יותר מאשר על ביטולו, וככזה מתאימות יותר לאתוס המאוחר יותר של חב"ד, מבית מדרשו של הרבי האחרון (על ניגוד זה בין הראשית לאחרית בחב"ד עומד הרב דרייפוס).

מאמר אחר, פרי עטו של עקיבא סגל, יכול בהחלט לשמש כמאמר מבוא לתיאוריה של הנגינה (ואולי לתיאוריה של השפה באופן כללי). באופן מפתיע (אותי לפחות) חב"ד, הידועה בניגוניה, פיתחה גם תיאוריה ודין וחשבון פילוסופי מפורט למהותה של המוזיקה ומהותו של הניגון. המחבר, בכשרון רב, מראה את הקורלציה בין תפיסת וינגנשטיין את השפה לבין תפיסת הניגון החב"דית ומתוך כך מעמיק את הבנתינו בה.

המאמר האחרון, זה של ד"ר זוהר מאור, עורך דיאלוג מאלף בין תפיסת הגאולה החב"דית לבין זו הציונית דתית, ובפרט – זו מבית מדרשו של הרב קוק. לכאורה, מה מקום לדיאלוג יש כאן, שהרי אלו עומדות זו מול זו בסתירה גמורה. אכן החב"דניקים טרחו ואספו את כל שיחותיו של הרבי מלובביץ' העוסקות בהפרכת תפיסתו של הרב צבי-יהודה את מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה לקובץ אחד. מבחינת הרב מנחם מנדל שניאורסון, אנו בסוף הגלות ואת התקופה הגאולית יחולל פרסונה מסויימת (המשיח, הוא עצמו?) והיא תהפוך את היום ללילה, בין רגע, ולא "קמעא קמעא", כפי שרגילים לומר במקומותינו. תפיסה זו כמובן נראית בעיניו של הציוני כגלותית וכחוסמת את אתוס הגאולה בידי אדם עליו אנו אמונים. אך אדם מפוקח ונבון יכול בכל זאת למצוא גשר ובענווה ובעומק מחשבה יכול לבוא ולומר שאכן יש לציונות הדתית, נוכח המשבר העמוק בה היא מצויה (הגאולה, לכל הדעות, אינה בפתח) ללמוד מזו החב"דניקית. בתמצית אומר – על מנת שלא לחסוך לקורא את הקריאה במאמרו הנפלא של מאור – שמהרבי האמריקאי, היושב לו ב'מלכות החסד', אפשר להביט אחרת על מהותו ותפקידו של עם ישראל בגלות, בחינת דברים שרואים מכאן – מן ההקשר הישראלי והעמידה הלוחמנית מול כל העולם – לא רואים משם. מבט זה חיוני הוא לבחינת דרכה של הציונות עצמה, ובמובן זה אומר שלראשונה, עד כמה שאני מכיר, הרבי מלובביץ' מצטרף בכבוד לשורה ארוכה של הוגים גדולים בני זמנינו שאינם ישראלים ואף אינם ציונים, כך הגותם נתפסת כברת שיח ממשי עם אתגרי השעה בהקשר הציוני והציוני דתי.

האסופה איפוא מגוונת למדי, ושמא מגוונת מדי. היא קורעת צוהר לעולמות חב"דיים סתומים, אך נמנעת מלהכנס אל עומקם די הצורך. או מדוייק יותר: היא פותחת פתחים מפתחים שונים אל ההגות החב"דית ולא עוסקת בשיטתיות בפיצוחם של תורות ויצירת ריתמוס וסיסטמה של קריאה במקורות החב"דיים, לטובת המעיין הרוצה להמשיך לקרוא בהם בכוחות עצמו. עם זאת היא ללא ספק מקיימת את צוואתו של אדמו"ר הרש"ב, מייסד ישיבות חב"ד, שיש ללמוד דרשה בחסידות כמו שלומדים גמרא עם רשי ותוספות, היינו בעומק, ברוחב, ובעיקר במעוף. ויתר על כן, קריאה מסוג זה המוצע עשויה גם לחלץ את חב"ד עצמה, כמו שקורא תכופות לתנועות רעיוניות, משקיעה בתוך שיח פנימי וסגור, חסר קורדינטות חיצוניות, שאינו יכול לקיים שיח עם העולם. וכמו שלימדנו מרטיו בובר, הסוד הוא לעולם טמון בשיח, באיזור שבין שני הדוברים. באיזור זה נבטה האסופה שלפנינו, שנקווה שתוליד אחרות אחריה.

 

 

ספרים שערכתי:

צרו איתי קשר