חלמנו והחלל הפנוי
השואה איננה רק אירוע הסטורי, הוא אירוע תיאולוגי. ספר חדש של הרב תמיר גרנות מנסה לשאול את השאלות הנוקבות ביותר עד תומן. ראיון
הרב תמיר גרנות, 43, מלמד מזה למעלה מעשור במכללות, בישיבות ובמדרשות. בשנה האחרונה, הקים ישיבת הסדר חדשה "אמי"ת כפר בתיה"– שהינה גלגול של "ישיבת פתח תקווה" שנסגרה – בראשה הוא עומד לצד הרב יובל שרלו, דמות ידועה למדיי בציבוריות הדתית והכללית, והרב איתמר אלדר, חברו לספסל הלימודים בישיבת הר עציון ושכנו במושב יונתן. עד כמה שהשכלתי המגזרית משגת, הוא ראש הישיבה היחיד בקרב רבני הציונות הדתית שהינו גם דוקטור, מלבד הרב אהרן ליכטנשטיין המבוגר, ראש ישיבת הר עציון. את הדוקטורט כתב על הגותו של האדמו"ר מקלויזנבורג-צאנז, אוד מוצל מאש מכבשני אוושביץ (כל משפחתו נספתה) שעלה ארצה והקים מחדש את חסידות צאנז בפאתיה הצפוניים של נתניה. את העיסוק בהגות יהודית בעקבות השואה הוא המשיך, ולאחרונה הוציא ספר בן שני כרכים המוקדש כולו לנושא זה.
בהיותי עוסק בחומרים אלו מזה כמה שנים, במסגרת הוראת השואה בישיבה תיכונית, קראתי, או יותר נכון 'בלעתי', ספר זה בזמן קצר. הספר, כתוב היטב, סוקר בשיטתיות מגוון תגובות דתיות ושאינן דתיות (במובן האורטודוקסי) לשואה. פעמים שפרקי הספר סותרים זה את זה, בהתאם לאסכולה הנחקרת – אינו דומה מי שמסיק שהשואה היא הסתלקות הא-ל מן הארץ והותרת האחריות הבלעדית על האדם, למי שרואה בשואה התגלות של ממש, ובלשונו של האדמו"ר מצאנז הנזכר – "מלוא כל הארץ כבודו – גם באוושביץ!" (כרך א, עמ' __). אך מה שתפס אותי עוד יותר מן הסקירה האמפתית של השיטות, הינו ה'משא'ות שבו. 'משא' הינו ביטוי תנ"כי, המבטא נבואת זעם או תוכחה; יתכן שמוצאו – כמו שמציין גרנות – במילה משא מלשון כובד הדברים. ה'משא'ות נהגו ועלו כחזיונות מנהמת ליבו ורתיחת דמו של הכותב בשעה שדורכות רגליו בגאיות ההריגה – חלמנו, מיידנק, אוושביץ ודומיהם. במובן זה, הספר איננו רק סקירת שיטות קיימות, אלא הגות שואה בפני עצמה, הזוקקת עיון ספרותי ותיאולוגי לכשלעצמה. נוכח עוצמתו של הספר, ולרגל עשרה בטבת, נפגשתי עימו לשיחה.
עד כמה נוכחת היתה השואה בבית בו גדלת?
אמנם יש לי 'ביוגרפיית שואה' מושלת – שני הסבים והסבתות שלי הינם ניצולי שואה, ואמנם כתבתי עבודת דוקטור ועוד ספר על השואה, אך בכל זאת אומר שלשואה לא היתה שום השפעה על חיי. היתה לי ילדות ישראלית בריאה ושמחה לגמרי. יתירה מזאת, כשפתחו את מסך הברזל בשנות התשעים ושני חברים שלי נסעו למסע לפולין, זה לא עניין אותי ולא נסעתי. דווקא בבגרותי, החלל, הריק, הסביבה שעשתה מאמץ גדול שהשואה לא תהיה נוכחת, הם ששאבו אותי לעסוק בזה.
השואה לא נוכחת לדעתך בציבוריות הישראלית?
השואה 'נדחקה' להיות 'זכרון הסטורי חשוב', אבל לא עוסקים בה בתור בעיה קיומית-דתית ממשית. בתודעה הדתית שלנו הקמת מדינת ישראל היא אירוע רב משמעות חשוב ואנו חיים לאור משמעויותיו התיאולוגיות של אירוע זה. השואה, לעומתה, נחשב לאירוע רב השפעה מבחינה הסטורית, אך איננו נותנים את הדעת ובוודאי לא את הלב להשפעותיו תיאולוגיות. בחינוך השגרתי שלנו לומדים שהייתה שואה כי היינו חלשים, הקמנו מדינה כי היינו חזקים… וזהו, אין מה להמשיך לעסוק בזוטות.
רק תודעת מבוגרת הביאה אותי לחשוב על איך זה יכול להיות שאירוע בסדר גודל הסטורי מעין זה אין לו שום השלכות תיאולוגיות. תפסה אותי העובדה שאירועים פחות מרחיקי לכת – חנוכה, פורים, ואפילו מרד בר כוכבא תופסים יותר מקום בתודעה הדתית שלנו, ואילו השואה…
ודבר שני, דרך מחשבות על הביוגרפיה האישית שלי, הבנתי שלמעשה השואה עיצבה לי את החיים. סביי וסבתותי הרי עלו ארצה כפליטי שואה. לו לא היתה שואה, הכל הרי היה אחרת – אולי הייתי חסיד מגליציה. אולי משכיל מווראשה. זו תחושה חזקה ומוזרה להבין שאני למעשה תוצר הסטורי של השואה, אך האירוע הזה כשלעצמו אינו תופס לי מקום בתודעה. כשהתחלתי לפשפש אחורה במשפחתי גיליתי שלסבים שלי היו משפחות לפני השואה, משפחות שהם מעולם לא דיברו עליהם. הם עצמם, במודע או בתת מודע, מחקו את הזכרון שלהם. זה 'חשמל' אותי. איך הם נראו? איך הייתי נראה ללא הכחדת יהדות אירופה?
בעצם נשאבת לתוך ואקום?
אפשר להגדיר את זה ככה. מצד אחד, אין לי את חדוות המסעות. כל נסיעה לשם היא טראומה בשבילי. אך מצד שני, היתה לי תחושה חזקה שיש שם משהו, שעם כל הקשיים שלי לדבר עליו, אינני יכול להשאיר אותו חסר משמעות. לא משמעות בתור פתרון או תשובה, אלא סוג של מילול מסויים אל תוך החלל השחור הזה, משהו שם מוכרח לתת פשר, או מימד של עומק לחיים שלי עכשיו. השואה היא לא פילוסופיה, היא מאורע שהיה ממש. בלא תודעת שואה, אני מבין עכשיו שהכל שטוח. בבית המדרש שבו גדלתי לימדו שאין אפשרות להבין את הדבר כלל. עם השנים כבר לא יכולתי להשאיר את זה ככה. דווקא המוטיבציה הדתית לא יכלה להשאיר את זה בחוץ. גם אם ההתגלות אומרת הפוך ממה שחשבת, אי אפשר להתעלם ממנו.
לא כמו ילד קטן
נשמע שאתה חווה את החברה הישראלית כמי שחיה בהדחקה פוסט-טראומטית
יש בהחלט הדחקה של השואה, או אפילו סוג של הכחשת שואה. אפילו המשפט "לא ניתן שזה יקרה שנית", ואפילו צורות שונות של הסברים הם סוג של הכחשת שואה, בכך שהם מכניסים את זה ישר לתוך התבניות המוכרות. על פי צורת המחשבה הזו, שום דבר משמעותי לא קרה, שום דבר לא התחדש. במובן התיאולוגי זו הכחשה. מאידך גיסא, אסכולת פרנקפורט או עמנואל לוינס עמדו מול זה ושאלו מחדש את השאלות הכי משמעותיות – מהי אנושיות, מהי הבנה, מה מהו א-להים וכיו"ב. יש כאן התייחסות. ואילו בעולם הדתי שבו גדלתי השאלות כלל לא נשאלו. ואגב, לגבי פוסט טראומה, לפעמים קרבת הזמן אל האירוע לא מאפשרת לגעת בו. זו פישרה של ההדחקה. אבל אני, ממרחק הזמן, יכול לכתוב ספר על השואה בלי 'להשתגע'. אדרבה. עכשיו, מן המרחק, יש לנו יכולת ללמוד מזה. זו ההזדמות וזו המשימה. אם להשען על דוגמאות הסטוריות, ההלכה שבידינו היא סוג של עיבוד של טראומת החורבן. אלו תהליכים שלוקחים מאות שנים. כך אני מאמין יקרה גם לעיבוד משמעותה של השואה – בעל כורחנו היא תתבע אותנו למשמעות. לכן עדיף בעיניי לעשות זאת באופן מודע.
אז למעשה המסע שלך אל תוך עומק השואה הוא הזעקה של אדם מפוקח למשמעות
אנסה לחשוב מה היחס בין האידאולוגיה של לכתיבת הספר לבין המוטיבציה. זה ללא ספק הרבה יותר מסקרנות. ראשית, מאגרי הנפש האשיים שלי יכולים להיות מושבעים רק מן הנסיון האישי שלי בימי חיי הקצרים, אלא מבוססים על כל ההקשר הכללי שעשה אותי מי שאני. מימד שני, זה ממש ענין של אמת ושקר מבחינתי. להכרתי, משהו בתודעה הדתית-מוסרית שלי יהיה שקרי אם לא אקח בחשבון את תפילותיי של סבתא שלי באוושביץ של נענו, ואם אני אערוך הבדלה ולא אזכר בסבא שלי שנלקח באמצע ההבדלה שלו. זה שקר ממש. אני לא רוצה שזה יעיק, גם לא עלי, אבל זו לדעתי תודעת חובה, יסודית. הזכרון של מה שקרה למשפחה שלי, לעם שלי, הוא זכרון משמעותי במובן זה שהוא יוצר משמעות, בחיים שלי ובחיים הלאומיים ואנו לא רשאים להתעלם מן המשמעות של הדבר. והמימד הרביעי – במובן הפילוסופי והמוסרי, אנחנו יכולים למלמל על בחירה חופשית, על בחירת ישראל, על השגחה פרטית – אך מה השואה אומרת על המשפטים האלה, האם היא דורשת לפרש אותם מחדש, האם דורשת לבטל אחדים מהם? השאלות המנקרות האלה דחפו אותי ללילות שלמים של מחשבות.
יש מי שאמר שלכתוב שירה אחרי אוושביץ זה ברבריות. האם גם תיאולוגיה אחרי אוושביץ היא ברבריות? או בניסוח קיומי יותר: בחור הרוקד בחתונתו או בחתונת חברו, ומזמר בדבקות 'טוב להודות לה", צריך לדעתך לומר זאת בלב חצוי, מתוך תודעה הלוקחת בחשבון גם את אוושביץ?
אין ספק שתודעת האמונה הפשוטה – ה' אוהב אותנו, 'איזה טוב ה", ה' יסדר את העולם, יפתור את הבעיות – אחרי השואה זו תודעה שקרית, זה זלזול של ממש באמונה. אך האם אחרי השואה זה לגמרי לא אמת? האם זה אומר שאף פעם לא טוב ה'? אני בא לומר שיש להתייחס לשאלה ברצינות. לתת לה פשר ומשמעות. לא להתעלם מזה. לדידי, באופן אישי, אני מתאר את זה כמו איזורים, רגעים, שכל אחד מהם היא הזמנה, גם החסד וגם ההעדר. אין לברוח מאף אחד מהם. הרב עמיטל אמר שכבר לא ניתן לאחוז בתודעה שהעולם מלא חסד ואני משיב לו חסד. אך האם אני לא אומר 'מודה אני' בבוקר? הרב עמיטל מציע 'הן יקטלני לו אייחל', ייחול והתמסרות לקב"ה על אף ייסורי הקיום, ללא יסוד 'הכרת הטוב', שכאמור אחרי אוושביץ כבר לא רלוונטי. אני מציע תודעה שאני דואג לקב"ה. או מה שלוינס מציע, שהסתר פני אלוקים מביא לאתאיסטית בתיאולוגיה ילדותית, אבל במחשבה בוגרת הסתרת פני אלוקים היא נטילת אחריות על חייו וההכרה שאף אחד לא יעשה זה אם לא אתה. שהקב"ה הוא לא 'טאטע'. אלא הילדים התבגרו ועליהם לדאוג לעולם. אבל האם האדם המבוגר שקיבל אחריות על חייו, לא צריך אבא? אני לא בא לאבא לבקש תמיכה כספית בגיל 43? כן, קורה. אבל זה לא כמו ילד קטן אבוד ביער שרק אביו יכול להציל אותו.
ניגונים מן האפר
חלקים רחבים מן הספר הינם מעין 'נבואה', אתה מכנה את זה 'משא' במובנו התנ"כי – אתה מרגיש שהעמידה מול גאיות ההריגה מולידות תודעה תנ"כית של התחלה מחדש, של בניה מחדש את יסודות האמונה? מה היחס בין היהדות שאתה מכיר לבין מה שנולד בקרבך אי שם בעומק 'החלל הפנוי' בחלמנו?
המודוס הנפשי קשור לתנ"ך. גרעיני הרעיונות אכן נבטו במפגש רב רושם שהטיל איזה גרעין ולקח זמן לפתח אותה אחר כך. כשהנפש פתוחה היא מגלה דברים חדשים. כך נכתב הספר, מתוך הקשבה לנפש, זה דומה לשירה באיזה מובן, כמו שיש שירה נבואית. כמובן שזה בלי טענת אמת אובייקטיבית, אבל ההקשבה פנימה למה שהנפש מרגישה היא תמיד משמעותית ויש לה מימדים תיאולוגים. כך למדנו מהרב קוק, שכל הלימודים כולם נועדו לחצוב ניצוץ אחד של אמת מתוך הנפש. כלומר כל מה שלמדתי בחיי עזר לי אולי לעמוד מול הר האפר במיידנק ולהוציא משם ניצוץ אחד של אמת מהנפש. כנראה שאם לא הכרתי את מושג 'החלל הפנוי' של ר' נחמן, אותו איזור ש'אין בו אלוקות', לא הייתי עומד מול חלמנו ויוצר את הקשר המיצלולי אך גם המהותי– חלמנו חלל. אבל גם ההפך – הכרתי את מושג 'החלל הפנוי' ולא קישרתי בינהם לשואה. זה היה נשמע לי יותר כמו שאלות פילוסופיות באמונה. רק אחרי חלמנו שמתי לב, שהבעיה של הצדק והרשע העסיקה מאוד את ר' נחמן הוא חווה חזק הן את ה'יש' והן את ה'העדר'.
ר' נחמן אומר שנוכח החלל הפנוי, אין מילים. יש רק שתיקה עמוקה. והצדיק הגדול יודע גם להכניס בו ניגון, ניגון של אמונה. נזכרתי שגם אתה אוהב לנגן. אתה מרגיש שמשהו בנגינה שלך ממלא את אותו חלל פנוי בחלמנו?
לפני כמה שנים התחלתי פרוייקט עם חיליק פרנק ונאור כרמי, ניגונים שהולחנו או שהושרו בשואה, פרוייקט ששותפים בו הרבה אומנים ידועים. עתה הפרוייקט מתרקם לו לדיסק. תוך כדי ליקוט החומרים גיליתי כמה דברים מדהימים. במובן האנושי הפשוט, בגטו, במסעות הקשים – הדרך שלהם להתמודד היה ניגון. זו דרך עמוקה מאוד להתמודד עם הדכאון והקושי. אני תמיד מתחיל את הניגון בדרשה של האדמו"ר מפיסאסצנה, אותה הוא דרש בגטו וראשה, על ה'מגרפה' בבית המקדש, שעל פי חז"ל היה מצד אחד הכלי בו גרפו את אפר המזבח, ומצד שני היה גם כלי נגינה מופלא. האדמו"ר טען שהאפר, מה שנשאר אחרי השריפה, בדרך כלל מוביל לשקיעה – לעצבות, לחרדת מוות, לדלדולם של החיים, אך הוא גם עשוי, מצד שני, להיות תנועה מעוררת חיים, וזאת בעזרת הניגון. לכן קראנו לפרוייקט ניגונים מן האפר.
לגעת בשואה דרך ניגונים הוא דבר עמוק ביותר. הופענו כבר לפני כמה אלפי אנשים עם הניגונים האלה. אנשים רבים אמרו לי שמעולם לא הצליחו לגעת במוזיקה יהודית, עד כה, ושזה המפגש הראשון שלהם עם הכוח הנפשי האדיר של המוזיקה – הכח המרפא והכח שלה לבטא. ודבר אחר שאמרו לי – אף פעם לא היינו בטקס שואה והרגשנו משהו, עד עכשיו. רק בהקשר של הנגינה הצלחנו להרגיש, רק הניגון הפגיש אותנו באופן ממשי עם השואה.
אז בוא נדבר רגע על המפגש הממשי עם השואה. בספר נוכחים שתי קטבים. מצד אחד מודגש המימד הדמוני, שטני, הרוע המוחלט, ה'התגלות' של כוחות הרשע, ה'אצילות השמאלית' במונחי הקבלה – הכוחות האלהיים של הסטרא אחרא; ומצד שני מודגש המימד האנושי של הנאצים, הבאנאליות של הרוע, כמו שאומר קצטניק, הגרמני שמפהק עם הידיים בכיסים בשעה שהוא פורק את ה'מטען האנושי' באוושביץ, היה יכול להיות באותה מידה גם הקרבן, ולהפך. היכן אתה בין שני קטבים אלו?
כשכתבתי את הספר לא חשבתי שיש לי פתרון אחד לשואה. זה עיקר הטענה שלי – אין מודל פילוסופי אחד מושלם שיכול להסביר את כל צדדיה של התופעה. לשואה הרבה פנים – מצד אחד זה השטן, ומצד שני זה בן אדם. לשימוש שלי בשפה המיתית, שתי סיבות – ראשית, קוצר השפה שלנו להבין מה קרה שם. לפעמים אין לנו ברירה אלא להשתמש בשפת המיתוס. דבר נוסף השימוש שלי בשפת המיתוס לא בא לטעון שהגורם הוא מעבר לאנושי, 'סטרא אחרא' שלפת את הנאצים והכריחם לעשות כך או כך. השטניות מזוהה אצלי עם מה שקראתי עם 'רוע מושלם', רוע לשם רוע. רוע החורג מן הרוע האנושי המוכר בהסטוריה, רוע חסר מובן ופשר.
ועם זאת אתה מביא עדויות על אנשים שחוו מובן ופשר גם בתוככי אוושביץ. כך למשל, האדמו"ר מקלויזנבורג שאתה מביא רוקד בצריף באוושביץ גם כמה דפי משניות קרועים ורואה נוכחות אלהית בתוככי הגיהנום. זו לא הכחשת שואה בעיניך?
זה תיאור פנימי של אדם גדול, ואנשים שהיו עימו מאשרים שזו היתה המציאות ממש – הוא אכן רקד בדבקות אקסטטית בתוך צריף באוושביץ. יש תגובה כזו והיא אותנטית. אני לא יכול להתעלם ממנה, גם אם חלקים אחרים בספר סותרים את העמדה הזו. הפירוש שאני נותן לה – שההכרעה העצמית שלו, ש'מלוא כל הארץ כבודו' בתודעת עצמו, היא היא הנוכחות האלקית באוושביץ. אני מכריע שבורא עולם נמצא איתי, אז הוא נמצא איתי. כשהאדמו"ר עצמו אומר הוא כאן – הוא מראה את הנוכחות של הקב"ה עימו ממש.
אז התיאולוגיה עצמה עוברת הפרטה? כלומר – לפי חוווייתו של האדם כך היא נוכחות הא-להים בעולם?
אפשר לקרוא לזה 'שבירת הכלים'. אין כוונתי לאינדיביאוליות מוחלטת, ניסיתי לעשות הכללות, שיח משותף רלוונטי. לכמה וכמה הוגים מכל כיוון. אך הכוונה הכללית היא שאכן לשואה פנים רבות והיא טובעת מענה אותנטי מכל אדם, כפי הכרתו ועומק יכולותיו הנפשיות והאינטלקטואליות. וכמי המענה שהוא נותן כך היא נוכחות הא-להים בחייו, נוכחות אמיתית ולא שגרת לשון ריקה.
חינוך למפגש ממשי
גם בעולם החרדי מצאת תשובות עומק?
הצגת העמדות החרדיות במחקר השואה האקדמי עד כה לא היתה מעמיקה במיוחד, ולא שמו לב לתגובות היותר עמוקות, המשוחחות עם השקפות עולם אחרות, אפילו עם ההומניזם. אמנם גם החרדים עצמם לא שמו לב להוגים שבאו מקרבם והכניסו את דבריהם לרובריקות המוכרות. זה מצב מצער שהעולם החרדי מצוי בו – הניתוק הגמור מן ההסטוריה. אם אתה מנותק מההסטוריה אז גם אירוע בסדר גודל של השואה לא יכול לזעזע לך את יסודות הבית.
שר החינוך, הרב שי פירון, אמר שהוא רוצה להתחיל להכיל את זכרון השואה ומשמעותה כבר בגן הילדים. בתיכון שולחים משלחות נערים לפולין. מה יש לך לומר למערכת החינוך על האופן בו צריך להבנות את זכרון השואה?
המסורת היהודית ידעה לייצר כל מיני תבניות מאוד מתוחכמות היודעות לשוחח עם כל גיל כפי הבנתו. כך למשל ילדי גן יכולים ללמוד על יציאת מצרים בלי להבין את משמעותה, את הטרדיה שבה כמו גם גודל ההצלה. על מנת לייצר מערכות המשמרות זכרון לשואה, צריך ללמוד מן המסורת היהודית. אני לא בטוח אגב שהמסע לפולין שנערי תיכון יוצאים אליו באלפיהם הוא אכן הדרך לשימור הזכרון. זה יכול באותה מידה ליצר שטחיות – בגרמניה היו רשעים, אנחנו הטובים, וזהו. בלי זעזוע אמיתי של כל רבדי הנפש זה לא שווה כלום. הייתי פעם עם תלמידים בטרבלינה, שכרגע באתר אין שום דבר חוץ מאבני זכרון. הם אלו אותי שם למה באנו לשם, הרי לא רואים כלום. "טוב, בסדר 800 אלף יהודים, אבל למה באנו?". כשאין כלים רגשיים ואינטלקטואלים – תיאולגים, אתיים – ליצירת מפגש אמיתי ממשי עם 'מקום', אז באמת התלמיד מחפש רק 'אטרקציות ויזואליות', ואין לו שום יכולת ליצור דיאלוג עם המקום עצמו. מערכת החינוך לא צריכה לספק רק תבניות של מידע או של משמעות גבוהה. מסעות של 'כמה היה נורא, כמה היינו חלשים, אז בוא נלך לארץ ישראל ונתגייס לצבא כדי שלא תהיה שואה נוספת', מפספים את משמעות השואה, לא נפגשים עימה באמת. אוי לנו אם רק המסקנה הציונית זה מה שמפיקים מהשואה. צריך לשאול מהי מדינה לאור השואה, מהי אחריות חברתית לאור השואה, איזה תופעות היו שם שיש מה ללמוד מהם ממש – הבחירה, העליונות, שימת לב לפני אדם. זו אכן שאלה טובה אם בני נוער בשלים לכך, כשאנו מטיסים אותם לשם.
זה מעניין. העמידה שלך מול השואה הינה עמידה חסידית, המאמינה שכל דבר בעולם אומר לי משהו, א-להים משוחח עימי מבעד לאירועי העולם, שעה שהחסידות עצמה – גופה ואמונתה נשרפו באוושביץ
לכל דבר יש גוף ונשמה. גם לחסידות היה גוף – חסידים – ונשמה, האמונה החסידית. אבל גם לנשמה חסידית, האמונה ב'מלוא כל הארץ כבודו', יש גוף ונשמה. אכן, גוף האמונה החסידית עלה השמימה. אבל נשארה ככל הנראה הנשמה של הנשמה החסידית. זה מה שיש לנו, ועם זה אנחנו עובדים.
תמיר גרנות, אלהים ואדם נוכח השואה, ב כרכים, הוצאת מכללת הרצוג, אלון שבות תשע"ד
