קנוהל, אמונות המקרא
למעשה הספר מבצע 'רצח אב', לגדולי חוקרי המקרא, קויפמן
אנו ננסים המלקטים פירורים ועישם מהם דוקטורטים משולחנם של אורבך (חז"ל); אפשטיין (משנה) שולם (קבלה) ועוד.
קויפמן שייך לדור שראה חובה מחקרית להעלות את קרנם של מקורות ישראל.
בדומה למה שקורה בארכיאולוגיה, זה מה שקורה עם ספרו של קנוהל – המחקר מנסה לפורר את מסקנתו הציונית – הן באומרו שבתנ"ך יש מקורות נוספים והן באומרו שאין זה דווקא האמונה הישראלית.
בעבורי, ספרו של קויפמן הינו ספר אמונה מן המעלה הראשונה. כל שאר הספרים (דע מה שתשיב וכו וכו) נראו לי בעיני או פתטיים או משוחדים. הלהט התנ"כי נספג היטב בספר זה, ומשם עבר לקוראיו, על כל פנים אליי. כלומר, זהו ספר שבעיני 'ראוי' להיכנס לבית מדרש (לא 'ראוי' מהבחינה שהוא עובר את הצנזורה, אלא מהבחינה שאדם הרוצה ספר המקרב אותו לאמונה כדאי לו לקרוא אותו). קויפמן לא קיבל כידוע את החלוקה למקורות, והעמיד את האמונה על יכלותו המוחלטת של ה', והראה את המוסר וכו' וכו'. לצטט ציטוט הדגמה.
[ההבדל בין קנוהל לקופימן הוא גם ב'התלהבות' בכתיבה. אפשר להדגים. קשה להפריד בין גודל ההתלהבות לבין גודל הבשורה. כלומר האם זה מקרה שאהדתו של קויפמן לתנך היא קורלטיבית לכך שהוא ראה אותו כאחיד ובעל בשורה בעולם העתיק? – ולהפך אצל קנוהל?. לבדוק את זה אכן נכון אצל קנוהל]
עפכ, מה יכול אדם 'דתי' להפיק מספר זה? כיצד ספר זה מתיישב עם המסורת? צריך להבין טוב יותר את השאלה. מה השאלה? – מתן תורה? אחידות המקרא? האם אדם דתי צריך להחזיק בדעה קויפמנית דווקא? או שמא בשורת המקרא יכולה להיות דווקא ברב-קולות שבה?
פלוסר לימד אותנו כי ליהדות אין דוגמות. אין משהו שצריך להאמין בו כנתון מראש. ברם לפי ספרו של קויפמן עולה כי בתנ"ך, הגם שאין דוגמות מפורשות, יש ויש אמונות יסוד שאינן פתוחות לדיון.
תשובת אסכולת הרצוג: לא מתעסקים בשאלות היסוד. אין בכך דיון מעולם בבטאון מגדים.
ברם ניתן להפיק מכך. דבר אחר: מסתבר שהרבה מן ההשקפות שמוצא קנוהל כחבויות במקרא, מצאו את ביטויין המפורש יותר באסכולות מאוחרות יותר – בקבלה וכו'.
