הגלובליזציה על ספת המטפל
קרלו שטרנגר / אני, פרוייקט מיתוג: אינדיבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי, כנרת זמורה ביתן, 2010, 301 עמוד
השמועות אומרות, כשכשיצא ספרו הקודם של קרלו שטרנגר – "אני, פרוייקט עיצוב" (עם עובד תשס"ה), אחד מראשי הישיבות היותר בולטות והיותר שמרניות בארץ הכריז כי מדובר ב"מאמר הדור" החדש! לטובת מי מהקוראים שלא מצוי בז'אנר הישיבתי, פירוש הדבר שלדעת אותו הרב זוהי גירסא עדכנית לאותו מאמר ידוע של הרב קוק העוסק בדיאגנוסטיקה פסיכו-רוחנית של נפש הדור החילוני הצעיר. אני מניח שבמידה ואותו ראש ישיבה נתקל בספר שלפנינו, הוא היה מאשרר את אותה האמירה, ואולי ביתר שאת, כיוון שבעוד שספריו הקודמים של קרלו שטרנגר, פסיכולוג יוקרתי ופרופסור באוניברסיטת תל אביב נמנים על ז'אנר 'המקרים הקליניים' (case studies), החיבור שלפנינו אינו מעמיד במרכזו מטופלים ספציפיים דרכם הוא מנתח את 'בעיות הדור', אלא הדור כולו שוכב על ספת הטיפולים, והמחבר מנתחו באיזמל פילוסופי-פסיכולוגי. כך שהמתעניין בביקורת רחבת מבט ומעמיקת ראות בתרבות העכשווית (שעל הגדרת גיזרותיה אעמוד להלן) ימצא סיפוק רב, להערכתי, בקריאת הספר שלפנינו.
לספר שלושה חלקים: חלקו הראשון מוקדש לניתוח התרבות העכשווית; חלקו השני מוקדש להצעת מבנה 'אני' אחר, השונה מן המקובל בתרבות המתוארת בחלק הקודם; וחלקו השלישי הינו מאבק באנטי-אינטלקטואליזם, אף הוא מן המאפיינים של התרבות העכשווית. שני החלקים האחרונים הינם למעשה ה'תרופה' הפסיכולוגית (החלק השני) והתרבותית (החלק השלישי) המוצעות לבעייתיות המתוארת בחלק הראשון.
חלקו הראשון של הספר מוקדש כאמור לדיאגנוסטיקה פסיכו-תרבותית של בעיית הדור. שטרנגר העניק לחלק זה את הכותרת 'הידלדלות הרוח', כותרת שכמובן שאולה מכותרת ספרו הידוע של אלן בלום, "דלדולה של הרוח באמריקה" (מהדורה עברית בהוצאת 'עם עובד', 1989). אך מי שציפה שהספר יסקור את תולדות הדלדלות הרוח בישראל, ינחל אכזבה. ספר מעין זה טרם נכתב והוא ממתין לחוקר אמיץ שיטול את הכפפה. שליטתו של שטרנגר בנעשה בארץ נמוכה ודוגמאותיו הישראליות מאולצות, ורוב תיאוריו (המעניינים כשלעצמם) הינם בעיקר על הנעשה באמריקה בעשור או בשני העשורים האחרונים. מובן שהנעשה בבירת התרבות העולמית חי ותוסס בארץ ודוגמאותיו הנקודתיות של שטרנגר הם מקרב מטופליו הישראליים, אך כתיאור מערכתי של דור ה'הומו גלובליס', כפי שהוא מכנה אותו, אין המחבר יורד לשורשיו ותולדותיו הישראליים. גם מי מהקוראים שלא רואה עצמו כ'איש העולם הגדול', חי בפשטות יחסית ומסתפק בגידול שני ילדיו ועוד זוג כלבלבים (כמוני למשל) יימצא עצמו ללא ספק מזדהה לפחות עם חלק מהדיאגנוסטיקות של בעיותיו של דור ההומו גלובליס, במיוחד בכל הנוגד כמובן לפייסבוק, ההופך את ה'עצמי' של כל אחד מאיתנו, ל'פרוייקט עיצוב' המוצג לעיני הגלובוס כולו. כאן אנו מגיעים לתורף ביקורתו של שטרנגר. המחבר, בבואו לאבחן את בעיות תרבות ה'הומו גלובליס' חובש שני כובעים – כובע הפסיכולוג וכובע הפילוסוף. כפסיכולוג הוא מנסה לאבחן כיצד המטופל (איש ה'הומו גלובליס') תופס את עצמו בעולם: "מה שמייחד את דור ההומו גלובליס הוא שהחיבור המתמיד לרשת הבידורידע הגלובלית מגדיר באופן עמוק את האופן שבו הם חווים את מקומם בעולם" (עמ' 48). שכן, בעוד שלפני כמה שנים ספורות, קודם המצאת האינטרנט, האדם שתמיד הגדיר את עצמו ביחס להישגי זולתו, היה עושה זאת בגבולות סביבתו הקרובה, הרי שעתה אין גבול ואין סוף להשוואות. האדם שואל עצמו – הרבה יותר מכל תקופה בהסטוריה האנושית – כמה אני שווה. ה'אני' של האינדיבדואל הפך ל'מצרך' שוק, הנמדד כמו כל דבר בשוק: האם אני ברשימת 100 החברות המובילות או ב100 המשפיעים או (במקרה התדיר יותר) כמה חברים רשומים לי בפייסבוק. המידע על מיקומי מוזן ללא הרף מן המחשב. "אותו מסך מחשב אשר מקל כל כך על העבודה היצירתית, מספק גם זרם רציף של מידע על מעלליהם של אנשי העולם הגדול, מידע אשר משפיע באופן בלתי פוסק על הדימוי העצמי ועל הערף העצמי. המנגנון אשר סייע לאבותינו הקדמונים לא להיאבק עד מוות בקרב על הסטטוס, אלא להרים ידיים ולחוות תקופה קצרה של דיכאון, הופך כעת ליסודה של מגפה. בשוק הגלובלי של האני כמצרך כל אחד מאיתנו חש עצמו מובס נוכח הישג מזהיר כלשהוא ברחבי הגלובוס אינספור פעמים בכל יום" (עמ' 39), וביננו, מי מאיתנו לא בדק אם שמו מופיע בגוגל, וכמה פעמים?… ובניסוח מוחץ "האני מאמין של שוק האני כמצרך הפך ל'אני מדורג משמע אני קיים' ". (עמ' 41). התוצאה הינה בלתי נמנעת: "הומו גלובליס רבים סובלים מחרדה קיומית מתמדת ומתחושה מתמדת של אי עמידה בנסיון לחיות חיים בעלי משמעות" (עמ' 41). שטרנגר טוען שדווקא עולם גלובאלי, המציע אין סוף חברים ושבו התרבות מטפחת את פנטזיית ה'just do it' (כשם הפרסומת המוצלחת של נייקי), כל אחד יכול להיות מייקל ג'ורדן או לפחות סופרסטאר ב'כוכב נולד', דווקא הוא מלווה בחרדה אינסופית: "חיינו מלווים בתחושה שאנו חסרים את המרכיב החיוני של התהילה, המאפשר לבני אדם להתגבר על הפחד מפני המוות. ואף שהמין אנושי חתר מאז ומעולם לתהילה, ייתכן שזו הפעם הראשנה בהסטוריה שבה רבים כל כך חשים שהגאולה קרובה מתמיד, אך גם כי היא נשמטת מידם שוב ושוב אפילו אם אותה גאולה אינה אלא אחיזת עינייים" (עמ' 79).
עד כאן ביקורתו של שטרנגר תחת 'כובע הפסיכולוג', ואילו תחת כובע הפילוסוף מבכה המחבר על רידודה של תרבות ה'פוליטקלי קורקט'. זהו הצד המשלים לרידודו של ה'עצמי' שתואר לעיל: ההומו-גלובליס לא רק שאינו 'מחובר לעצמו' מבחינה נפשית ונושא מבטו אל הכוכבים הפיקטיביים שעל שערי הז'ורנלים אלא שגם לו היה לו דבר אינטילגנטי לומר בגנות תרבות טיפשית הרי שנגזרת עליו שתיקה מפחד פגיעה ברגשות האחר. חלק זה היה יכול להיות יותר מושך לטעמי לו שטרנגר לא היה נועץ את חיצי ביקורתו בעיקר באנשי הדת. אף כאן שטרנגר מתגלה כמעורה בהסטוריה ובפרטי תרבות הפוליטקלי קורקט בארה"ב ואינו נוגע בנעשה בישראל, ובמיוחד באוניברסיטאות. אולי משום התופעה המקבילה אצלינו לנגעי ה'פוליטקלי קורקט' היא ה'הסטוריונים החדשים', עמיתיו לאוניברסיטה בתל אביב.
שני חלקיו השניים של הספר כאמור עסוקים ב'קריאות כיוון' – האחת פסיכולוגית והשניה תרבותית – להצלת הדור מנפילתו לטמיון שכרה לעצמו. במישור הפסיכולוגי, כנגד מבנה ה'עצמי' של ההומו גלובליס, המשווה עצמו ומכמת עצמו בלא הרף, מציע שטרנגר מבנה עצמי אחר. מבלי להכנס לפרטים, המחבר סבור שנוכח המתקפה האדירה על ה'עצמי' מצד הפרסומות והרשתות החברתיות, על האדם להעמיד משנה פסיכולוגית סדורה שתעזור לו בהתמודדות קטלנית זו (ואולי פסיכולוג צמוד לכל איש מאנשי ההומו גלובליס?). כאן מתגלה, לטעמי, חולשתו הגדולה של הפסיכולוג (לעומת איש הרוח או איש החינוך) שאינו יכול או אינו יודע או אינו רוצה להציע פתרונות תרבותיים-חברתיים-חוקתיים-חינוכיים ממשיים לבעיות מעין אלו. אם אשווה את הפתרון שמציע שטרנגר לפתרון המוצע בספר אחר העוסק באותה הבעיה (הגלובליזציה), אך מזווית של פילוסוף ואיש רוח – "ביקורת התרבות החילונית" של אליעזר שבייד (מאגנס תשסח) יובהר העניין מייד. לשטרנגר כואב בעיקר הפגיעה ב "well being" של מטופליו – החרדה הגוברת באנשי ה'הומו-גלובליס' עקב תופעת כימות האני המתוארת לעיל. אמנם פה ושם הוא גם זועק את זעקתה של התרבות הגבוהה, ממנה הוא בא, אך בעיקר הוא כותב כפסיכולוג הנפגש עם תוצאותיה הפתולוגים של התרבות, ופתרונו בהתאם – ברמה התוך אישית, ללא כל קריאה לשינוי פיזי של פני התרבות. לעומתו, שבייד תוקף את התרבות הגלובאלית מנקודת מוצא ערכית. הוא מזהה את היסודות ה'אליליים' שבה, ומעמיד כנגדה את הרעיון המונותאיסטי (בהופעתו המוסרית, כפי שהוא מבין אותו). וכשם שהיהדות נלחמה באלילות ברמה הפיזית, כך גם שבייד מציע שידוד טוטאלי של ערכי התרבות בישראל: חזרה אמיתית אל הטבע ואל חיים 'נורמאליים' מחד גיסא ושיבה אל הלאומיות ואל המסורת כמקור בריאותו הנפשית של הפרט ושל הכלל מאידך גיסא. שני אלו, הטבע והלאום (על ערכיו ומטענו המסורתי) כלל לא נזכרים בספרו של שטרנגר, ולדעתי מעידים לא רק על צרות עולמו של המחבר אלא על חסרון כוחה של הפסיכולוגיה בכלל, שלמרבה הצער, עדיין לא השכילה לכלול אותם בארגז כליה הקליניים. עם זאת יש לומר, כי פתרונותיו של שבייד אינם אלא חזרה לעולם ה'מודרני', שלצערינו אבד עליו הקלח ואין הוא ישוב, לפחות לא במתכונתו הישנה, ועדיין לא השכלנו לנסח עמדות מערכתיות של חזרה אל הטבע והלאום עם העדכונים הנדרשים.
חלקו השלישי של הספר מציע התמודדות עם תרבות ה'פוליטקלי קורקט'. למרבה הצער המחבר לא מצליח להחזיק בעצמו ויותר מדי פעמים דיונו צולל מטה מטה, ואביא דוגמא אחת – "רעיונות כמו בריאתנות (-שהעולם נברא), אמונה במזימתם של הציונים והיהודים להשתלט על העולם, בעליונות של האדם הלבן ובחזון יוחנן ובפרסומות כמו 'just do it' ו'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל' של מקדונלדס, מצטיינים בשרידות גבוהה ביותר. כמו וירוסים, הם מתפשטים ברבחי הגלובוס ומדביקים את מוחו של הנשא שהם מייצגים" (עמ' 187-188). כמות המאמצים (הרחבים בהיקפם אך הרדודים באיכותם) שהוא משקיע בחשיפת קלונה של הדת מעלה את השאלה אצלי, כפסיכולוג בגרוש, האם הפסיכולוג הנודע לא התשחרר עדיין בעצמו מרגשות האשמה על עוזבו את הדת בגיל צעיר. אליבא דשטרנגר, כל שאלת הדת נעוצה בשאלה האם הדרוויניזם צודק או לא. היהדות כדרך חיים, ואמונה באלהים ממקום רציונאלי או ממקום נפשי בוגר ומושכל אינם אופציה בעולמו של שטרנגר, וחבל שכך הוא בוחר להציג את הדברים.
לסיום, כמה מחשבות. לפנינו נסיון מרשים ומעניין להתמודדות עם אחת מתחלואיה של הגלובליזציה, בתה החוקית של תרבות הפוסט-מודרניזם המתרגש עלינו זה כמה כמה עשורים. העובדה שנסיון זה מגיע בשילוב כוחות של הדיספלינות פסיכולוגיה ופילוסופיה, מקרב לדעתי את הדברים לדיוקם, הן בפן הדיאגנוסטית והן בפן של פתרון הבעיה, שכן אם ישנה פינה 'קדושה' עדיין בתרבות המערבית היא חדר הטיפולים הפסיכולוגי; הכל מתחיל ונגמר בשאלה האם הדברים מתיישבים על הלב. אלא שנסיון זה לא יצלח, לדעתי. כפילוסוף, אין לשטרנגר מה לומר אל מול הפוסט-מודרניזם ומימלא הדבר לא יחלחל לחדר הטיפולים. למעשה, ספרו ניתן להקרא גם ככתב כניעה אל מול תרבות הכסף, עיצוב העצמי הנבוב, הראוותנות והפוליטקלי קורקט. מה שהמחבר יודע לעשות היטב הוא לעזור לשקם את ההריסות ברמת המטופל הבודד. אז מה עושים? לאלקים פתרונים.