עמנואל אטקס, בעל התניא, הוצאת זלמן שז"ר, ירושלים תשע"ב, 495 עמוד
ראשית החסידות (מחציתה השניה של המאה ה18 ואילך) התאפיינה במבול מטאורים: כמות יוצאת דופן בהחלט של דמויות ענק שחיו בפרק זמן לא ארוך ובשטח גאוגרפי קטן למדי. אלו הם עשרות תלמידיו של הבעש"ט ועשרות תלמידיו של ה"מגיד" ממזריטש, תלמיד הבעש"ט ומי שהפך את בשורת הבעש"ט לתנועה חברתית של ממש. מבינהם די להזכיר את שמותיהם של ר' לוי יצחק מברידשטב, ר' אלימלך מליז'נסק ואחיו ר' זושא מנפולי, ר' אהרן מקרלין וה"חוזה" מלובלין. כל אלו נשתמרו בזכרון היהודי כמיסטיקנים גדולים, אנשי רוח ונפש ומנהיגי המונים כריזמטיים.
ברם אף אחד מן הנזכרים לא זכה שדמותו תואר במחקר הסטורי ביקורתי מפורט. שהרי, עם כל הכבוד לסיפורים החסידיים (ויש כבוד) הם מעולם לא נתיימרו להיות הסטוריים. ככלל, יש לציין כי החסידות בכללותה לא התעניינה יתר על המידה בתיעוד הסטורי של עצמה. החסידות קידשה מאוד את ההווה, את הדבקות לא-להים מחד גיסא ואת העבודה בגשמיות מאידך גיסא. אלו העמיסו על רוחה די והותר ולא הותירו פנאי להשארת פירורים להסטוריונים שיבואו בעתיד.
כל זאת נכון, פרט לדמות אחת ששמה הושמט קודם, והוא ר' שניאור זלמן (=רש"ז) מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. חסידות זו, בניגוד לאחיותיה, דווקא התאפיינה בתודעה הסטורית מרשימה, ועסקה עוד מראשיתה בתעוד מסודר של קורותיה. כך שהבא לעמוד על דמותו ההסטורית של רש"ז יש לו שפע של מקורות להשען עליהם – כתבים שיצאו תחת ידו, איגרות ממנו ואליו, עדויות מגוף שלישי, ואפילו פרוטוקולים של חקירתו במאסר הרוסי. ואכן, כמה מונוגרפיות נכתבו על רש"ז המנסות לארגן את החומר העצום עליו אך חסר עדיין היה מבט ביקורתי יותר על חומר זה.
הנה עתה הופיע הספר "בעל התניא" מאת פרופ' (אמריטוס) עמנואל אטקס מן האוניברסיטה העברית, המביא לפני הקורא ביוגרפיה חלקית של רש"ז, אחד מן ה'מטאורים' שתוארו לעיל. ספר מציג בפני הקורא המשכיל את קלסטרו של ענק רוח ומנהיג דגול מחד גיסא, אך מבלי למעוד בבור מעשיות חסידים בדויות מאידך גיסא. הערכתו של אטקס למושא מחקרו נודפת מכל עמוד בספר ועם זאת הקורא חש סמוך ובטוח שאין הוא קרבן למניפולציה הסטוריוגפית. על כן בקריאת ספר זה ישנו תענוג מיוחד לקורא האוהד את החסידות ככלל אך במוחו מנקר בכל זאת חוש הביקורתיות.
כתיבתו של אטקס – בספר זה כמו בשאר ספריו – מצטיינים בבהירות יוצאת מן הכלל. הוא טורח כמעט תמיד להביא את דברי קודמיו ומנמק בהרחבה את עמדתו שלו. בנוסף הציטוטים הנרחבים מן המקורות הראשוניים יוצרים דיאלוג של ממש עם הקורא בהיותו יכול לבחון במידה מסויימת את פרשנות הכותב. הכותב הינו הסטוריון והחיבור שלפנינו מטרתו אינה חורגת מגבולות דיספלינה זו, הווה אומר – הוא כמעט ואינו עוסק במסכת רעיונותיו של רש"ז, לבד משני פרקים בהם הוא דן בספר התניא, ואף זאת מנקודת מבט הסטורית בעיקר. ראוי לציין כי כתביו של רש"ז פרוסים על גבי כרכים רבים ומשנתו עמוקה מני ים, והיא עודנה עומדת כמעט כאבן שאין לה הופכין מבחינת שדה המחקר האקדמי (אם כי לא רק מבחינה זו!), שעסק בעיקר בספר התניא, שהינו מבחינות רבות הפחות עמוק מבין כתביו. על כל פנים, בספר שלפנינו עומד המחבר על הצמתים המשמעותיים בחייו של רש"ז: נסיבות מינויו כאדמו"ר על חסידי רוסיה הלבנה (דבר המתברר לנו ככמעט מקרי!); אופי הנהגתו את אלפי החסידים; יריבותו עם ר' אברהם מקאליסק אותו החליף כמנהיג שעה שזה עלה לארץ הקודש; התנהלותו אל מול ה"מתנגדים" ופרשת המעצר הכפול שלו בידי משטר הצאר הרוסי; ועמדתו והתנהלותו בימי מלחמת נפוליון. כל אלו מוגשים לקורא שאינו בהכרח בעל ידע קודם בחסידות, כשולחן הערוך, עם ציטאטות נרחבות המעניקות תחושת לימוד משותף עם הכותב.
לעיל ציינו כי חב"ד הצטיינה ברישום קורותיה. ובכן, מה נתחדש בספר זה, שנכתב לא על ידי חסיד חב"ד ומתוך מבט ביקורתי, לעומת הכתוב בספרי דברי הימים החב"די? טרם שאסקור את הבולטים שבהם אציין כי בפני אטקס לא עמדו מסמכים חדשים, שקודמיו – חב"דניקים או חוקרים אקדמיים – לא ראו אותם. למעשה סתירת נרטיב הסטורי אחד והעמדת אחר כנגדו מתבסס אך ורק על קריאה חדשה של אותם המסמכים בידי אטקס. כך שלמעשה לפתחו של הקורא החרוץ עומדים המקראות המכחישים זה את זה ומבקשות הן ממנו שיכריע בינהם, או לפחות שיבחן הצדקו דברי המחבר אם לאו.
סוגיה ראשונה שאינה חדשה למי שמכיר מעט את הספרות החב"דית, אך מפתיעה בהחלט את מי שמכיר רק את חב"ד של היום, הינה יחסו של מייסד חב"ד לחסידיו בכל הנוגע לחייהם הגשמיים ולעשיית מופתים. מתברר כי רש"ז (כמו גם ר' מנחם מנדל מוויטסברק, רבו ומורו) הסתגיית מעצם היומרה כי אדמו"ר תפקידו לעשות מופתים וכי יכול הוא לעזור במשהו ב"מילי דעלמא" של חסידיו. הקורא שורות אלו עשוי להרים גבה נוכח הדימוי הרווח של החסידות בכלל ושל חב"ד של ימינו בפרט, שאתוס הכללי שלהם צבוע באור ססגוני של מעשי מופתים, שיירים, ברכות וכיו"ב. אך רש"ז עצמו היה סבור שתפקידו של רב'ה חסידי הינו לייעץ בעבודת ה' ותו לא: "והכל יודעין ומכירין אותי מנעורי, שלא גבה ליבי לילך בגדולות ונפלאות בדרכי צדיקים, באותות ובמופתים, ולא באלה חפצתי, אדרבה שנאה נפשי מאוד…" (מובא בעמ' 50). מה אומרים חסידי חב"ד היום על מדיניות מפתיעה זו של מייסד חסידותם?
סוגיה שניה אותה אציין היא פרשת הסכסוך המוזר בין רש"ז לבין ר' אברהם מקאליסק. לאחר עשרים שנה בה מנהיג רש"ז את חסידי רוסיה ביד רמה, ר' אברהם, מנהיגם הקודם שעלה לארץ ישראל (ושיער בנפשו שיכול הוא להנהיגם ממרחק), שולח צרור איגרות לרש"ז ולחסידים ברוסיה בהן ביקורת קטלנית על דרכי ההנהגה של רש"ז. ההסטוריוגרפיה החב"דית קובעת שמחלקות זו היתה מחלוקת לשם שמים בשאלת דרך עבודת ה' הראויה, ועוד מזהיר בעל "בית רבי", ספר ההסטוריה המקובל בחסידות חב"ד, "מי האיש אשר יראת הק נגע בלבבו, יד למו פיו ישים מלדבר תועה על צדיקי קדושי עליון…", כלומר אין לנו האנשים הפשוטים שום השגה במריבות מעין אלו ועדיף לסתום פינו. אטקס אחרי ניתוח ארוך של אגרות שני הצדדים, טוען כי שורש המאבק היה בתחושת ר' אברהם מקאליסק כי החסידים שהשאיר ברוסיה כבר אינם עימו והדבר עולה לו בכספי התרומות שהם היו שולחים לו. מכאן ואילך פרץ מאבק שפרצופו החיצוני הינו ענייני עבודת ה' אך תוכו מאבק שליטה. אמנם קובע אטקס כי רש"ז הינו ה"צדיק" במאבק זה וכי גירסתו של ר' אברהם "הפכפכה ולוקה בסתירות פנימיות" (עמ' 382) אך סוף כל סוף, גם הוא היה מעורב (בעל כורכו) במאבקי כח, דבר שוודאי אינו משתלב יפה בתמונות המופת אותן מנסים חסידים להעמיד.
סוגיה שלישית ואחרונה אותה אציין הינה פרשת תמיכתו של רש"ז בצאר הרוסי בזמן מלחמת נפוליון. כידוע, נחלקו האדמו"רים במי לתמוך – האם בבונפרתא או באלכסנדר: הפולניים תמכו בצרפתי והרוסים ברוסי. דרך כלל הוצגה מחלוקת זה כאידאולוגית או אף כמשיחית. בגלל העניין המיוחד שבה, זכתה היא אף לכמה ביטויים אומנותיים – ביצירת המופת של מרטין בובר, "גוג ומגוג" ובמופע של אנסבל "קולמוס הנפש" בניצוחו של פרופ' אנדרי היידו. להסברת תמיכתו של רש"ז בצאר הרוסי, החלטה מפתיעה נוכח ידיעתנו על היחס הרע של השלטון ליהודים, יחס שרק הלך והורע עם הזמן, מובאת האגרת הבאה (שהומחזה באנסבל הנזכר): "אם ינצח בונפרט יורם קרן ישראל וירבה העושר בישראל, אבל יתנתקו ויתפרדו לבן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח אדונינו אלכסנדר, אם גם יושפל קרן ישראל וירבה העוני בישראל, אבל יתחברו ויתדבקו לבן של ישראל לאביהן שבשמים" (מובא בעמ' 412). הרי כי כן, רש"ז יודע כי שלטון נפוליאון טוב יותר ליהודים מן הבחינה החומרית אך ידרדר את מצבם מן הבחינה הרוחנית, והוא מוכן להקריב את הנוחיות למען עבודת ה', וכל זאת בתוך המסגרת המשיחית של מלחמת גוג ומגוג. זו כמובן עמדה פנטסטית, המרטיטה את הנפש ומבעירה את הדמיון. אך אטקס שופך מים על המדורה, וטוען כי תמיכתו של רש"ז ברוסים נובעת מ"פיכחון פרגמטי ופוליטיקה ריאלית" (עמ' 408) – הוא סבר כי תמיכת היהודים בצאר תעמוד להם לזכות משינצח את הצרפתי, ותעניק להם סוף סוף מעמד של אזרחים בקיסרות הרוסית, והוא כלל לא ראה מלחמה זו במשקפיים אסכטולוגים. פרשנות זו של עמדת רש"ז, הינה הפוכה ממש לזו המקובלת והמונחלת לכל הלומד על תולדות החסידות מפיהן של חסידים.
סקרנו עד כה את הנקודות ה"נוצצות" יותר במחקרו של אטקס ברם נקודות מעניינות רבות פזורות לכל אורכו. לסיום אציין כי מעניין היה לשמוע שהמחבר הוזמן אחר צאת ספרו לשאת דברים בפני כינוס "השלוחים" החב"דניקים הארצי, וזאת על אף (ושמא בגלל?) כל האמור לעיל. האמנם תשתנה ההסטוריוגרפיה החב"דניקית? נמתין בסבלנות להוצאה הבאה של "בית רבי".
