הדת כשעשוע
נתנאל לדרברג, "השער לאין – תורת החסידות בהגותו של רבי דוב בער, המגיד ממזריטש", הוצאת ראובן מס, ירושלים תשעא, 412 עמ'.
תנועת החסידות הינה מן הפליאות הגדולות בהסטוריה היהודית. בתיאור הסיטוריוני גס הייתי אומר שמדובר בריכוז בלתי סביר של אנשים בעלי שיעור קומה נדיר, שהתרכזו במקום באיזור גיאוגרפי מסויים ועל פני מספר שנים לא גדול. אנשים אלו יצרו תנועה חברתית ורעיונית ייחודית, ששנתה את פניה של קהילת מזרח אירופה ושהגותה ממשיכה להפיח חיים אף ביהדות זמננו. ברם ראשיתה של התנועה לוטה בערפל כבד. על מייסדה (אם ניתן לכנות את הבעש"ט בכינוי זה, שיש בו אנכרוניזם כבד, שהרי הוא לא ציפה שתקום תנועה בעקובתיו) איננו יודעים הרבה, והבא לשחזר את דמותו ועולמו נאלץ להסתמך על סיפורים שמידת אמינותם משתנה ועל אסופת ציטאטות מפיו (הוא עצמו לא כתב כמעט דבר) הפזורים על פני ספרות רחבה, הכתובה על ידי אישים שונים ובזמנים שונים. אותה הבעיה ממשיכה גם עם הדמות השניה בחשיבותה בתנועת החסידות, הוא ר' דב בער, הידוע בכינויו 'המגיד ממזריטש'. כאמור דברים חתוכים מבחינה הסטוירת קשה לומר על ראשית החסידות, אך דבר אחד ניתן לומר בוודאות – לולא פועלו של המגיד ממזריטש לא היתה החסידות ל'תנועה' חדשה בישראל; לכל היותר תורת הבעש"ט היתה גורמת לויברציה בהגות היהודית של המאה ה18, אך הדבר לא היה עובר לפסים חברתיים ושורד תהפוכות אינספור בהסטוריה היהודית, עד לימינו, כאמור. המגיד ממזריטש הוא שהבין שיש כאן בשורה חדשה, שיש להפיץ אותה בעזרת שליחים, שיש להתארגן מחדש מן הבחינה החברתית (חצר וצדיק במרכזה) על מנת שתהפוך מרעיון לתנועה חיה. ובכן, מה אנו יודעים על דמות חשובה זו?
הספר שלפנינו עוסק ב'תורת החסידות בהגותו של רבי דוב בער, המגיד ממזריטש'. אכן דייק המחבר בכותרת המשנה, והספר מתמקד בהגותו של המגיד ולא בשאלה ההסטורית – כיצד חולל המגיד את המהפיכה החסידית, ובכך מהווה מבוא מצויין לדעתי לכל המתעניין בהיבטים הרעיוניים יותר של החסידות. ספר זה מהווה המשך, מבחינת הז'אנר, לספרו הקודם של המחבר, נתנאל לדרברג, 'סוד הדעת', העוסק בדמותו של הבעש"ט. ז'אנר זה מתייחד בכך שהוא פונה אל הקהל הרחב, ולאו דווקא חוקרים אקדמאים, אך במקביל התאפיין בדייקנות ובאחריות אקדמית. במילים אחרות – הוא אינו ספוג רוח יידישקייט המעורטת מכל חובה לאמת ההסטורית ומצד שני הוא עוסק בשאלות הנוגעות בליבו של האדם המתעניין בשאלות רוח ודת. ספרים מז'אנר זה הינם נדירים יחסית, אך הם הולכים וצוברים תאוצה ויש לקוות שנזכה לספרות נוספת מעין זו.
כאמור הספר עוסק בדמותה המרכזית של תנועת החסידות, המגיד ממזריטש. כל הבעיות המתודולוגיות הכרוכות בחקר דמות הבעש"ט עליהם כתבתי לעיל, נכונות גם כאן. שכן, החסידות, כתנועה אוראלית, הנותנת דגש מרכזי על המתרחש כאן ועכשיו, לא טרחה יתר על המידה בתיעוד הווייתה ותורתה. הבא לשחזר את קורות חייו ואת תורתו של המגיד חייב לאסוף את תורתו מעשרות רבות של ספרים, כתיבת תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ולקרוא כל פיסקה בשבע עיניים, שכן החסידים לא נהגו הקפדה יתירה בחלוקה שיטתית בין דברי רבם לדברי עצמם. לדרברג נענה לאתגר גדול זה, והוא מתגלה בספר זה כביבליוגרף נכבד: מצודתו פרוסה על פני הספרות החסידית, לגווניה ולדורותיה, על ספרות הדרוש והמוסר בת זמנה של החסידות, וכן על פני הספרות המחקר העניפה שנכתבה על החסידות ונושאים משיקים. עושר המקורות העצום שהוא מביא לקורא, עשוי להביא את הקורא היודע את איכותה והיקפה של ספרות זו, לכדי סחרחורת מחד גיסא, ולעונג גדול מאידך גיסא. הספר עמוס מובאות מספרים שונים ופרשנותו בצידיהן (תוך הפניות נרחבות לדעות השונות מזו של המחבר) וכך למעשה קריאת הספר הופכת לחוויית לימוד דיאלוגית.
לספר שלושה שערים. שני הראשונים, המהווים כמחצית הספר, הינם יותר ביוגרפיים. השער הראשון עוסק בתחנות חייו הראשונת של המגיד. בשער זה מתגלה לדרברג בכל כוחו כהיסטוריון, בלקטו כל שביב מידע הזרוק אי שם ברחבי הספרות בת זמנו של המגיד – ב'הסכמות' לספרים למינהם או באי אלו הערות בספרים נידחים -לכדי תמונה הסטורית המניחה את הדעת, של תחנות חייו של המגיד וקווים לדיוקנו הרוחני קודם שפגש את הבעש"ט. השער השני עוסק בגירסאות השונות לסיפור המפגש שלו עם הבעש"ט, מפגש גורלי שהביא לקונברסיה בחייו – מ'חסיד ישן', היינו מקובל סגפן, ל'חסיד חדש' ברוח תורתו של הבעש"ט. מלבד ניתוח סיפורים אלו, מביא לדרברג 'סיפורי חניכה' נוספים מרחבי הספרות החסידית. אעיר שיש לשים לב, שלדרברג מתייחס לסיפורים חסידיים אלו כמציאות לכל דבר, וגוזר מהם מסקנות דייקניות על תהליכי השינוי שעבר המגיד לעומת תהליכים מקבלים שעברו תלמידי הבעש"ט האחרים. גישה אחרת, הנותנת פחות אמון הסטורי בסיפורים ככתבם וכלשונן, היתה עשויה לדבר על ה'אתוס' שמביעים הסיפורים, שיותר משהוא מלמד על הדמויות בהם עוסקים הסיפורים, הוא מלמד על כותבי הסיפור החסידי ועל 'רוח התנועה' בזמן העלאת הדברים לכתב.
עיקר עניינו של הספר הינו חלקו השלישי, בו מבקש הכותב לחדור לנבכי ההגות המגידית ולשלות מתוכה את סוגיית הראשית, סוגיית החידוש החסידי, בזכותו קמה לה תנועה חדשה ומרעננת, ועליה לבנות את שאר סוגיות המשנה בהגותו. זהו נסיון נועז הדורש בקיאות רבה בכתביו של המגיד ותלמידיו, בצד 'רגישות' הגותית, קשב רב ואינטואיציה. כאן מחכה לקורא הפתעה. קודמיו של לדרברג, כגרשום שלום, רבקה שץ ואחרים, הניחו שהחידוש החסידי נעוץ במושג 'הדבקות', מושג המופיע פעמים אין ספור בספרות החסידית (ברם הם נחלקו על טיבה של דבקות זו). לשיטתם, החסידות העבירה את מוקד היהדות לחוויה האקסטטית האינטנסיבית; זהו סוד קיסמה וכוח המושך שבה, ואידך פירושא הוא. ואילו בספרו של לדרברג, מושג הדבקות כמעט ולא מקבל מקום (ואפילו אין לו ערך במפתח שבסוף הספר!) פשר הדבר נעוץ בהבנתו השונה של לדרברג את מושג הדבקות – לא כחוויה אקסטטית, המביאה לשכחה עצמית והיבלעות באלוקי – אלא כסוג של תודעה אחרת, תודעת ה'אין', לה הוא מקדיש את מיטב מרצו וכושר ניסוחיו. ונעמוד על כך בהמשך.
על כל פנים, סוגיית היסוד אליבא דלדרברג בעולמו של המגיד, הינה רעיון השעשוע. נקודת המוצא היא דרשתו הבאה של המגיד: "…הקב"ה ברא עולם הזה ובתוכו האדם בצלמו, כדי שישרה בו (הקב"ה באדם)… ולמה עשה כן? הלא המלאכים הם שליש עולם ואורות יפות ומצוחצחות עד מאוד?! עם כל זה יש לו יותר תענוג מן האדם כמשל הצפור המדברת לפני המלך אפילו דברי שטות, יש למלך יותר תענוג מכל מליצות השרים המשוררים…" (מובא בעמ' 147). המלך מתענג מתוכי מדבר יותר מאשר כל המשוררים שיש לו בארמונו. כלומר 'העדפתו' של הקב"ה את האדם הינה משיקולים אסטטיים גרידא. מכאן שעל האדם (התוכי במשל) זוהי רעידת אדמה של ממש במחשבת ישראל: לא עוד עבודת ה' 'רצינית', כבהגותם של המקובלים הסבורים שאכן במעשיהם הם מתקנים עולמות; לא עוד עבודת ה' נוסח הרמב"ם או הרש"ר הירש, הסבורים שבמעשיהם הם מתקנים את האדם; ולא עוד כבעולמם של בעלי הבתים הפשוטים המקיימים את מצוות ה' מלומדה ככתבה וכמנהגה, אולי עם ניחוח יידישקייט. אמור מעתה: על עובד ה' להיכנס לתודעתו של ילד קטן. מה יש ללמוד מילד? אומר המגיד "… שילמוד את עצמו בעבודת הבורא שלושה דברים מתינוק… שיהיה תמיד בשמחה, ושלא ישב בטל ובוכה על מה שמבקש" (מובא בעמ' 207. במקור הפיסקה מלמדת גם מה יש ללמוד מן הגנב). ההתבוננות בילד איננה אסתטית, לתפארת המליצה, אלא מהותית: ילד, בעצם הווייתו משעשע את אביו עד לשד עצמותיו. כך על האדם לשעשע את בוראו עד לשד עצמותו (כביכול, כמובן). זאת ניתן רק אם האדם מרשה לעצמו להשתחרר לגמרי, להתחדש, להרפות, לשמוח בפשטות, וכן הלאה. לדרברג מראה כיצד רעיון השעשוע הקרין אל תלמידיו והנביט אצלם יישומים מגוונים לרעיון זה. כך למשל, באחת ההדגמות המוצלחות יותר, מביא המחבר את משנתו של סנגירומם הידוע של כל ישראל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, המצליח בזכות עינו הטובה, "להראות" לקב"ה כיצד הוא יכול להשתשע מחטאיהם של ישראל.
כאמור, מתוך סוגיית השעשוע גוזר לדרברג את הסוגיות האחרות במשנת המגיד – ביטול ערך הכוונות הלוריאניות בתפילה; משמעות קיום המצוות והתפילה בעולם הגותי שהפלטפורמה היסודית עליו הוא נשען היא השעשוע ; והבנת תודעת ה'אין', מושג היסוד בתורות המגיד ותלמדיו (עליו עמדנו מעט לעיל). במסגרת זו אעמוד על הסוגייה האחרונה, הנושאת גם שם הספר, היות ובה מחדש לדרברג חידוש חשוב על רקע קודמיו במחקר החסידות, ובה הוא עצמו רואה כ"לב הספר" (עמ' 251). אקדים ואתאר כיצד ניסחה רבקה שץ את מושג ה"אין" וה"ביטול במציאות", בספרה שהפך לאבן יסוד בחקר החסידות, "החסידות כמיסטיקה". כאמור לעיל, לשיטתה, "דבקות" בכתבי המגיד פירושו חוויה אקסטטית; המגיד ממזירטש וחבורתו היו מיסטיקנים במובנה החמור של המילה (כפי שהיא משמשת במדעי הדתות), היינו העמידו בפיסגת העולם הרוחני את חויות התבטלות אל האינסוף האלקי, תוך איבוד עצמי והשקטת כל קול אישי. ואילו לדרברג מסביר מושגים אלו ברוח אחרת (שיש לה הלכים דומים, אם כי לא זהים, בקרב החוקרים, דוגמת מנדלי פייקאז'), התואמים את משנת השעשוע של המגיד. לטענתו, וכאן כאמור חידושו הגדול של הספר, מושג "האין" איננו חווית היבלעות אלא סוג של תודעה רוחנית. ובמילותיו: "חיים בתודעה של אין פירושם חינוך האדם לעשייה המבטאת הזדהות בלתי אמצעית שלו עם ההתרחשות שהוא נוכח בה עשייתו איננה נובעת מאינטרס אישי מגמתי, ממקומו של העושה, מרווחו הרוחני או החומרי, מעניינו וצרכיו. הגעת לדרגת אין מקבילה לעשייה נקיה שבה האדם נוכח בהתרחשות ורואה בה את המרגז מבחינתו ולא עסוק בהתבוננות במקום שלו ביחס אליה או ברווח הצפוי לו ממנה…" (עמ' 254). הבנה זו של מושג האין – המזכיר את הלך מחשבתו של זרם הזן – משיל מעל החסידות את הגוון המיסטי העז שצבעו אותה החוקרים ומקרב אותה מאוד אל האדם מן השורה, חסר היכולות המיסטיות אקסטטיות. כאן מתגלה תורת החסידות כאקטואלית וכרלוונטיות לכל אדם באשר הוא, המבקש לחיות חיים רוחניים יותר. בשולי הדברים אעיר, שלימודי "ימימה" הרווחים במקומותינו מכוונים לתודעה מעין זו. יש מעט להצטער על כך שלדרברג בוחר שלא להעשיר את דיוניו בדוגמאות חוץ יהודיות, מן הספרות או מתרבויות אחרות, שהיו מקרבות את הדברים, לדעתי, עוד יותר ללב הקורא.
אין ספק שלדרברג נגע בנקודה המאפיינת באופן יסודי את ה'תופעה' החסידית – רוח השטות, ההומור, ההתחכמות הדרשנית, האהבה הגדולה לכל יהודי באשר הוא. עם זאת אעיר שישנן בכתבי המגיד עשרות פסקאות, מהן עולה, לעניות הבנתי, ש"דבקות" ו"אין" פירושם התנתקות תודעתית מוחלטת מן העולם הזה וקשה להסבירן על פי עקרון השעשוע. כך למשל בפיסקה אקראית שמצאתי באחד מספרי המגיד: "יש מסך המבדיל בין השי"ת ובין האדם. וצריך בשעת התפלה באותם התיבות שאומר להתגבר מאוד בשכלו. ולסתור המחיצה המבדלת עד שידבוק בו ית'… וזה כלל גדול לפעמים אומר תיבות בתפלה ומדבק עצמו בבורא ית' הרבה מאוד ושותק מלדבר מחמת הדביקות ואח"כ מדבר עוד תיבות וזה עושה כמה פעמים בתפלה אחת… וצריך להרגיש המוחין בתפלה וכל היום יהיה דבוק בבורא ית' כמו בתפלה, רק בתפלה יהיה בגדלות יותר ויותר משאר כל היום…. " (אור האמת (בני ברק תשכז) עמ' 178). וכך בפסקאות אין ספור מתאר המגיד את חווית הדבקות כמעין דמיון מודרך של האדם המטייל לו בעולמות העליונים או כהבלעות גמורה באין האלקי. היה ראוי שסוגייה מרכזית זו תתפוס נפח גדול יותר בספר העוסק במגיד (ובוודאי בפרק העוסק בתפילה) והיה מעניין לשמוע מה חושב המחבר על סוגייה זו ביחס למימד השעשוע אותו הוא רואה כיסודי ביותר.
חלקו האחרון של הספר, הינו ההערות. הקורא בוודאי יתמה לשמוע שהערות הינם 'חלק' מחלקי הספר, אך אם יטרח הקורא ויעלעל בספר, הוא יגלה שלמעלה מרבעו (!) הינו הערות לדיונים. ניתן לומר שלדרברג הגדיר מחדש את מושג הערות השוליים, שרבות מהן עונות יותר לשם 'נספח'. כאן המחבר מפנק את קוראיו בידיעות חכמניות, הקבלות רעיוניות מעניינות ואנקדוטות שונות (כאן למשל אנו שומעים שהכותב הינו צאצא של המגיד – הערה 37), והקורא החרוץ נשכר שבעתיים.
לסיום יש לברך על הספר ועל הז'אנר הכתיבה, ולקוות שהמחבר יזכה את הקוראים במונוגרפיות חסידות נוספות, שמלבד שמנגישות דמויות אגדיות וסתומות אלו אל הקוראה הפשוט, עשויות גם להפרות את המחשבה והחיים הרוחניים בני זמנינו.