דבורה נוב וברוך כהנא (עורכים), אל העצמי, תהליכי אינדיבידואציה ומעברי חיים, ראובן מס, ירושלים תשע"ד, 604 עמוד
'אינדיבידואציה' הינו מושג שהוכנס לשיח הפסיכולוגי בעיקר על ידי הפסיכואנליטיקן הנודע, תלמידו-יריבו של פרויד, קרל גוסטרוב יונג. הוא אינו חופף למושג הפופולארי 'אינדיבידואליות'. האדם המערבי בו זמננו נקרא להיות 'אינדיבידואל' – בעלי קו מחשבה יחודי, לבוש מובחן, יצירתי ו'מגניב', בלתי תלוי בסביבה ואפילו לועג לבעלי העניבות; בנוסף הוא כמובן עם הרבה כסף, נדרש ליחצן את עצמו לדעת בלא הרף ולהעתר בדקדקנות לצווי האופנה המוכתבים מן הפרסומות. היפי וגם יאפי. 'אינדיבידואציה', בניגוד לכך, לדעת יונג, הינו כח פנימי יסודי, הארכיטיפ המשמעותי והחשוב בנפש האדם, הבוקע ממנו בעקבות תהליך נפשי עמוד שעבר (האנליזה היונגיאנית), בו מתגלה אליו ה'עצמי' ('self') העמוק שלו, ייעודו האמיתי בחיים, החי בסינרגיה מופלאה עם שאר היצורים בעולם. תהליך האינדיבידואציה הינו אישי מעין כמוהו ונוגד במהותו פופולריזם ורדידות המאפיינת את ה'אינדיבידואל' הפוסט מודרני. ה'אינדיבידואציה' יש בה את התמימות הקדם-פוסט-מודרני, המאמין בממשותו של ה'עצמי', בממשותה של המיסטיקה, בנוכחותו של האלהי בתוככי האדם. נוכח המצוקה שיוצר הפער בין השגב של מושג האינדיבידואציה, למיאוס ולבוז של מושג האינדיבידואל ההמוני ('עדר של נון קונפרמיסטים', כינה זאת פעם גדי טאוב), נוצרה האסופה שלפנינו.
שני העורכים, כהנא ונוב, הינם שילוב של אנשי רוח ואנשי טיפול, ושניהם אנשים מאמינים. מאמינים שיש משמעות. שיש יעוד. שיש סיבה טובה לחיות. ושאת הסיבה הזו אין לחפש באיזורי השכל והתבונה, ואף לא במישור האתיקה, אלא בראש ובראשונה כנובעת ממעמקי הנפש, 'אינדיבידואציה ותהליכי חיים'. לשם כך כינסו השניים קבוצה מכובדת של כותבים, רובם מן ה'מילייה' המוכר של השילוב המנצח בין איש רוח מעמיק ואיש טיפול (למעט כמה בודדים שהינם 'רק' אנשי רוח) וביקשו מהם, דווקא נוכח ה'צחוק הפילוסופי' שמפטירים פוסט-מודרניסטים כמישל פוקו נוכח השאלה 'מהי אדם' (ראו עמ' 11), לנסות להמשיג את ה'דרכים הפתוחות בפני האדם בן דורנו המחפש את דרכו האותנטית להיות ולהתהוות' (עמ' 17). אחרי שקיבלו את המאמרים, פנו העורכים אל הכותבים פעם נוספת, וביקשו מהם התייחסות נוספת, הפעם ממוקדת יותר, ל'שאלת האינדיבידואציה כתהליך היסטוריוסופי'. במילים פשוטות יותר, כוונתם לשאול כיצד תהליך האינדיבידואציה, כפי שתואר במאמר שהתקבל, משתלב בעולם פוסט-מודרני, בו 'הכל הולך': האם הפוסט-מודרנה, הנהנית לפורר כל 'מיתוס' ומאידך גיסא פעולת ליצור 'אדם המוני' חסר כל פנימיות, דווקא מאפשרת יותר תהליכי אינדיבידואציה או שמא אין מושג זה כבר כל מקום בעולמנו. כך שבסופו של דבר, לכל כותב שני מאמרים – מאמרו המרכזי, ומאמר משנה, ה'ממקם' את עמדתו בצורה ממוקדת יותר בזמנינו.
אין בכוונת סקירה זו להציג את כל מאמרי הספר ובוודאי שלא לנהל דיאלוג עם כל אחד מהם. אציין שהמאמרים, כתוצאה ישירה מבחירת הכותבים, הינם ברמה גבוהה ודורשים מן הקורא הן התמצאות מוקדמת בשפה ובהבנה ראשונית של השדה והדילמות המצויות בו, והן יכולת להחזיק ראש. הכותבים שיקעו את מיטב מרצם האינטלקטואלי במאמריהם, וחלק מן המאמרים ראויה להם במה במיטב הז'ורנאליים ההגותיים הקיימים כיום.
האסופה כתובה כאמור בשדה אינטלקטואלי, אך דווקא נוכח ה'אחרית דבר', שכתבו בנפרד כל אחד מן העורכים, בה חושפים הם טפח מעולם הפרטי – מאבקם האישי ל'אינדיבידואציה' ו'תהליכי החיים' שלהם-עצמם, מבין הקורא כיצד עוד ניתן היה 'לתקוף' את הנושא. למיטב הכרתי, אין כל דרך להעביר את זולתך תהליך אינדיבידואציה מבלי לחוות אותו בעצמך. המשגת התהליך הינו כמובן שלב הכרחי נוסף, על מנת ליצור שפה ושיטה, אך ראשית לכל קודם השלב הנפשי האישי. כקורא הייתי שמח לו הכותבים היו משלבים טפח מעולמם הפרטי, דווקא נוכח יכולת ההמשגה הגבוהה שלהם, ואז באמת לאסופה זו היה ערך עצום בעיני. אך ייתכן ומשאלת לב אישית אין לה באמת אפשרות להתגשם.
על כל פנים, כאמור, המאמרים שנתקבלו רחוקים מלהיות כתובים כלאחר יד וניכר שמשוקעים בהם שנים רבות של מחשבות ותהליכים אישיים. בולט הדבר למשל במאמרו של ברוך ברנר, שחקן ומורה מוכר לתנועה, המנסה להמשיג את תהליך היצירה של שחקן, הן באמצעות מושגים מן הפסיכולוגיה והן באמצעות תורות חסידיות. מאמרו יכול בהחלט להוות 'מורה דרך' ליוצר, המבקש שעבודתו – בעיקר זו הבימתית – תהיה 'יצירה של ממש' הנובעת מתוך תהלכים אישיים עמוקים, ולא רק חיקוי המבוסס על טכניקות, משוכללות כמה שיהיו. באופן דומה, דבורה נוב מתארת במאמרה את 'שלב האין' ההכרחי בכל יצירה, אותו שלב מפחיד אך הכרחי כל כך על מנת שדבר חדש יווצר.
כותבים אחרים ניגשו אל המאמר מנקודת מבט אישית פחות (על כל פנים – שאינה מבליטה את עניינם האישי במושא הכתיבה). כך למשל זוהר מאור מתאר את מאבקם לאינדיבידואציה, הקרובה במשמעה לזה היונגיאני (וחבל שמאור אינו נזקק כלל למושגים מן התחום הזה במאמרו) של שלושה חברים – שמואל הוגו ברגמן, קפקא ומקס ברוד. שלושתם בני אותו הגיל ובני אותו החוג, מגדירים באופן שונה – תוך דיאלוג זה עם זה – את יחסו ה'אמן הבודד' אל החברה, וכל זה נוכח השאלה הגדולה של זמנם, שאלת הציונות. שלושתם גם האמינו שיצירה אמיתית הינה למעשה התגלמותו של כח עליון ה'משתמש' באדם על מנת לבוא לידי ביטוי. כך למשל כותב קפקא 'אם יש כח עליון שרוצה להשתמש בי, או משתמש בי, כי אז לפחות אני נתון בידיו ככלי שהוכשר היטב; ואם לאף כי אז אינני שום דבר ואני עתיד להשאר פתאום סתם כך בתוך חלל ריק איום ונורא' (עמ' 511).
מקום של כבוד תופס באסופה זו כמובן קרל יונג. מאמריהם המאלפים של אבי באומן ורות נצר, יכולים לשמש כמבוא מצוין להגותו, הן באופן ספציפי לתהליך האינדיבידואציה (באומן), והן להקשרים ומקבילות רחבות יותר של רעיון זה (נצר). גם מאמרו של דניאל שליט עוסק למעשה ביונג, או יותר נכון, בתלמידו הגדול, אריך נוימן, שכתב את יצירותיו כאן בתל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים. שליט מנסח ומסכם, באופן כללי, את הגותו של נוימן ובכך הקורא מרוויח מבוא מעולה ליצירתו של אחד ההוגים החשובים של המאה, ואחר כך מנהל עימו דיאלוג ביקורתי. עיקר טענתו הינה נוימן, ככל היונגיאנים, שאף לחיבור האדם למימד המיסטי שבו. שליט טוען, בעקבות העדות המקראית על החוויה הנבואית, שהמימד המיסטי אינו אלא שער למימד עמוק יותר, והוא התגלות האל הפרסונאלי המקראי, המצווה על האדם את החוק. זוהי למעשה 'אינדיבידואציה' יונגאינית עם תוספת 'מקראית'. וראוי מאמרו להילמד ביתר עיון.
יונג נוכח גם במאמרים נוספים בספר, ודומני שנכון היה לבחון את לאן לקח תהליך 'אינדיבידוציה' את אבי המושג. ליונג כידוע היה פרק אפל בחייו בו נסחף אחר האהדה לנאציזם, ולמעשה לא ניתן היה לחלץ ממנו גינוי או ביקורת עצמית גם בהמשך חייו. יונג, כמו גם היידגר, תיעדפו באופן קטגורי את המיתוס והחוויה על פני האתיקה, וכל הגותו של לוינס, שזוכה כיום לפופולריות רבה, הינה מאבק להשבת האתיקה לראש סולם ההכרה. שאלת היחס בין האינדיבידואציה לבין המחוייבות המוסרית כמעט ואינה מעסיקה את כותבי המאמרים וזאת על אף הביוגרפיה הידועה של יונג.
המאמרים המישניים של הכותבים, שכאמור נתבקשו להביע בהן דעתם על האינדיבידאוציה בימינו-אנו, נוכח הפוסט מודרניזם, מתחלקים באופן כללי לשניים. יש כאלה, כמו זה למשל של ברוך כהנא, מעורכי האסופה, המשדרים פאסימיות, אם לא בהלה, לעתידו של המין האנושי בכלל. ואילו מאמרים אחרים, כגון זה של ברוך ברנר, משדרים אופטימיות – "באופן פרדוקסאלי תהליך זה אינו סוגר את האדם בתוך עצמו אלא פותח בקרבו הקשבה לא רק למרחבי פנים אלא גם ליחידים ולקבוצעות החיות במרחב העכשווי…" (עמ' 294); ובאופן דומה גם אביעזר כהן מאמין, בעקבות העיון בספר "מי השילוח" – ספר דרשות חסידי המבקש לטלטל את השומע המסורתי באמצעות "קואנים" (משפטי חידה מחכמת המזרח הרחוק) מקוריים משלו – שדווקא שבירת הגבולות בין תרבויות עשויה להביא לרוחניות אמיתית יותר – "עלינו ליצור עולם יהודי מתוך עמדה רוחנית… יש לשבור את השפה כדי להרחיב את נקודת המבט. לא לחיות את חיי כמי שנע על גבי מסילה, בבחינת התקדמות שיש בה יותר, אבל רק מאותו דבר, אלא להיות מוכן לרדת מהפסים. לצאת מהמרכז לשוליים. בכך ה'יש' מתרכך, מקבל גובלות גמישים יותר…" (עמ' 384).
סוף דבר,לפנינו ספר חשוב. ראוי היה לו שיזכה להגהה יסודית יותר, וגם עטיפתו יכלה היתה לחרוג מגדר הבנאליות. זוהי אסופה מעמיקה, תורה שלימוד היא צריכה, שיש באמתחתה להעניק שפה וכלים למחשבות המחוייבות היסודית של אדם בעולמו – למצוא את הנתיב "אל העצמי".
