תולדות תורת הסוד העברית / יוסף דן
מרכז זלמן שז"ר, 7 כרכים:
א – ג, העת העתיקה, תשסט, 1219 עמודים
ד – ימי הביניים – תקופת הגאונים והמאות הי"א-י"ב, תשסט, 440 עמודים
ה – ו, ימי הביניים – חוגי אשכנז, תשע"א, 523 עמודים
ז – ימי הביניים – ראשית הקבלה, תשע"ב, 480 עמודים
מעטות כיום היצירות המחקריות שניתן לכנותן מונומטנטליות. דורנו דור 'התמקצעות' הוא, ואין כיום כמעט מי שיכול לקחת על עצמו תחום שלם במדעי היהדות ולעשות בו סדר, כפי שעשה אפשטיין המנוח למשנה, ליברמן לתוספתא, אורבך לחז"ל, ועוד. לכן התרגשות קלה אחזתני משנתוודעתי ליצירה ההולכת ונדפסת בשנים האחרונות, סדרה הבאה לעשות סדר ב"תולדות תורת הסוד העברית". לפנינו חיבור בן שבעה כרכים בהם נפרסת ונפרטת לגורמיה הזעירים תולדותיה של "תורת הסוד העברית", והיא פרי עמלו של אחד מחשובי חוקרי הקבלה בעשרות השנים האחרונות, פרופ' (אמריטוס) יוסף דן מן האוניברסיטה העברית. במפעל זה מנסה הוא לרכז הן את עבודתו רבת השנים בחקר הקבלה – במהלכה פרסם עשרות ספרים ומאות רבות של מאמרים – והן את פירות מחקר עמיתיו בתחום. שלוש הכרכים הראשונים נתפרסמו לפני כשלוש שנים, ואט אט יצאו זה בזה אחר זה הכרכים הבאים אחריהם; הכרך השביעי ראה אור לאחרונה. הראשון פותח בתקופה הבתר מקראית, והאחרון חותם בראשוני המקובלים שפעלו בספרד במאה הי"ג. שאיפתו של המחבר הינה להגיע עד לקבלת המאה העשרים (!), אך זאת כמובן (כדבריו בהקדמה) בכפוף למגבלות כוחותיו.
"קבלה" או "KABBALAH" הינה אחת המילים הפופולריות כיום בכל שוחרי ה"רוחניות" בעולם, ולמעשה אחת המילים הבודדות בעברית המוכרות בעולם, שיש להן עוד קונוטציות חיוביות. אך מה יעשה המתעניין המשכיל המבקש לדעת את שורשיה של תופעה זו ממבט הסטורי-ביקורתי? הרי להסתמך על הספרים הפופולריים בנושא איננו מעוניין, שכן אלו אנכרוניטסים במהותם, ואם יפנה לישיבות המקובלים יגלה שרובם אינם בקיאים בהסטוריה של מה שהם כל כך בקיאים בו. על כן יפנה הוא לפרסומים האקדמאיים, מתוך תקווה שהחוקרים קלעו לאמיתה של הסטוריה. אלא שדא-עקא, הספר האחרון הסוקר את תולדותיה של הקבלה מראשיתה ועד ימינו הינו של פרופ' גרשום שלום המנוח – מי שהניח את היסודות לחקר ההסטוריה של הקבלה – "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית" (באנגלית, ובקרוב בעברית בהוצאת ידיעות ספרים), שיצא לאור בשנת 1941! מובן שמאז פורסמו אלפי מחקרים נוספים, ורוב מסקנותיו של שלום עומדות תחת סימני שאלה, מהם קטנים ומהם גדולים.
סדרת הספרים שלפנינו נכנסת לתוך חלל זה ומעמידה באור הסטורי את תולדותיה של תורת הסוד לכל אורכה (עד היכן שיגיע, כאמור): החל מן החזיונות ששטפו את אנשי ימי הבית השני ועד מקובלי פרובנס בשלהי המאה הי"ב. יש כמובן לשים לב שהסדרה נתכנתה "תורת הסוד" ולא "תורת הקבלה", מחד גיסא, ואף לא "המיסטיקה היהודית" מאידך גיסא. את הביטוי האחרון שולל המחבר היות ואיננו עברי ואין לו מקבילה בעברית, ובעיקר כי איננו מאפיין כלל וכלל את תורת הסוד העברית, שאמנם יש בה גם מיסטיקה, אך היא רחבה הרבה יותר ממנה. אם כן, מדוע לא תולדות "תורת הקבלה"? התשובה פשוטה: תורת הקבלה הינה רק חלקה המאוחר של תורת הסוד העברית. הראיה לכך שלמחבר נדרשו שישה כרכים ושליש הכרך להגיע אל מה שאנו מכנים "קבלה", שבראייה הסטורית התפתחה רק במאה הי"ב. ועוד נדרש לכך להלן.
בדברים הבאים אין לראות משום ביקורת אקדמית על מפעל זה, לא רק משום שבמסגרת זו תקצר היריעה, אלא אף מן הסיבה הפרוזאית שמחבר שורות אלה שעלה בידו לפרסם מאמר אקדמי בודד אינו ראוי ואף אינו יכול לבקר מפעל האוצר בתוכו ידע עצום של מי שחתום תחת מאות כותרים (ולמעשה, לא רבים הם היכולים לבקר מפעל זה בשלימותו תוך היכרות עם ספרות המקור וספרות המחקר כמתבקש, וניתן למנותם אולי על כפות הידיים והרגליים). דבריי איפוא הינם בחינת סקירה והתרשמות ראשונית וחיצונית, המבקשים להציג בפני הקורא, ערב שבוע הספר העברי, מפעל ישראלי מובהק, מרשים ונגיש, תוך הצבעה על מגמותיו ותכניו העיקריים.
מטבע הדברים, הבא לכתוב לסקור את כל תולדותיה של תורת הסוד, עומד בפני שאלות רבות: בראש ובראשונה – מה לכלול ומה לא לכלול תחת כותרת זו; עד כמה לחדש ועד כמה לסכם, כמה לפרט וכמה לצמצם, עד כמה לצטט ועד כמה להסביר, עד כמה להפנות למחקרים אחרים ועד כמה להקל על הקורא מפירוט יתר. "לגבי רובם הגדול של פרקי ספר זה", כותב המחבר בהקדמה, "נטיית לבי היתה לכתוב ספר על כל אחד מהם. כמות החומר שנצטברה על שולחני והביביליוגרפיה הנרחבת כמעט כמעט חייבו הרחבה ופירוט, שהיו מונעים כל אפשרות להגשת החומר במתכונת ובהיקף מתקבלים על הדעת. לפיכך גזרתי על עצמי צמצום מופלג, הן מבחינת קשת הנושאים והן מבחינת ההתייחסויות למקורות, מחקרים וספרים" (כרך א, עמ' 12). על אף ה"צמצום המופלג" הרושם הוא שאין אבן שהמחבר לא הפך בתחום זה, מבחינת היצירות עצמן, כולל, דרך משל, דיון קצר ב"איגרת האריסטאס" מן הספרים החיצוניים, שכל השייכות שיש לה לתורת הסוד, שהיא משמרת עדות הסטורית דחוקה על תרגום התורה ליוונית ("השבעים"), שאליו הוא נדרש על מנת להסביר את השוני בין היהדות לנצרות ביחס לשמו של האל.
ובכן, מה הכליל יוסף דן ב"תורת הסוד העברית"? המחבר מוותר על הגדרה של תורת הסוד, ומניח לסדרה (מה שפורסם כמו גם שטרם) לדבר בעד עצמה: הפרדס של חז"ל עם המגילות הגנוזות והספרים החיצוניים; תורת המשיחיות של רס"ג עם תורת האותיות של "אותיות דרבי עקיבא"; הקוסמוגניה של ספר יצירה והמדרשים (המוזרים) אודות הבריאה בפרקי דרבי אליעזר; מאגיה מובהקת ב"רזיא רבה" ו"חרבא דמשה" עם "תורת הכבוד" ו"הכרוב המיוחד" של חסידי אשכנז; האסטרולוגיה של אבן עזרא עם חישובי הקיצים בעקבות ספר דניאל; ועוד טרם הזכרנו את תורת הספירות הקבלית, המשיחיות האנרכית של שבתי צבי וממשיכיו, תורת האר"י, החסידות, קבלת הגר"א, תנועת המוסר, ומקובלי המאה העשרים. בקיצור, במבט כולל, ניתן לומר שיוסף דן הכליל במטריית "תורת הסוד" העניפה שלו כל מה שאיננו פירוש מילולי לתנ"ך או ביאור הלכתי לתלמוד, או שכל חיבור שאיננו ספר הלכה/הנהגה "יבש", קרי חסר מעוף רעיוני. ואין זה קשור לעניין האם היה זה "סודי" במובן זה שאיננו גלוי לציבור ("אבלי ציון" הנכללים בחיבור ביטאו את כמיהתם המשיחית בראש כל חוצות) או ידוע, כרוך בחוויה מיסטית (המדיטציות של ר' אברהם אבולעפיה) או פרוזאית (אסטרולוגיה), עוסק בעניינים נשגבים כגון העולם העליון ואחרית הימים, או עוסק בעיות ארציות, כגון קשיי פרנסה, זיווג או גירוש שדים. הכל מכל כל נכלל בסדרה עניפה זו ו"תורת הסוד העברית" יכולה למעשה לקבל את הגדרתה רק על דרך השלילה. ברם דן מבטיח ("בסייעתא דשמיא") בכרך האחרון של סדרה זו – ואין לדעת לאיזה מספר תגיע, ולפי הקצב הנוכחי דומני שלמעלה מעשרים! – לעסוק במאפייניה הקבועים והמשתנים של תורת הסוד. כך שהמבקש הגדרות מלומדות יאלץ לחכות בינתיים.
עתה משנתוודענו להיקף העצום שבחר המחבר להכניס לסקירתו, אנסה לאפיין את שאר בחירותיו בהצגת החומר. ראשית, לגבי מידת החדשנות בספר זה. כפי הנראה המחבר לא ביקש לחדש בסדרה זו דבר. אין כאן כתב יד שלא פורסם, או נקודת מבט חדשה של המחבר שאיננה מוכרת (למעט פה ושם שהמחבר מציין שהוא חוזר מדברים שפרסם, נוכח מחקרים עדכניים יותר, למשל כרך ד, עמ' 118). עיקר כוחה של סדרה זו הינו בריכוז וארגון הידע המחקרי אודות הקבלה במקום אחד בצורה בהירה יוצאת מן הכלל (וכאן יש לתת קרדיט לעריכתה המופתית); בנוסף, פה ושם ישנן סוגיות רבות שטרם זכו לדיון שיטתי ובוודאי שלא דיון מפורט ומרוכז, ובספר זה באות לידי ביטוי. כך למשל הדיון בספר החידתי "מעיין החכמה" (כרך ז), או בדיון הארוך – כמעט מאתיים עמוד! – בספר הבהיר (כרך ז, עמודים 106-299): עשרות מחקרים הוקדשו לספר זה אך רק כאן כל הסוגיות בהם עסק המחקר מרוכזות למקום אחד באופן מתומצט כמובן.
שנית, בשאלת מידת ההתייחסות למחקר הקיים, יש להעיר שככלל, מלבד פרק אחד בכרך הראשון (העוסק בהפרכת תיזת ה"גנוסיס" כמקורה הקדום של הקבלה), הספר עוסק בעיקר בניתוח הטקסטים ואיננו מרחיב את היריעה בשאלות מתודולוגיות. עם זאת, הוא מציין (לפעמים אף בהרחבה, לפחות בכל הנוגע בהתייחסות למחקרי גרשום שלום) את דברי קודמיו ועמיתיו, ומתאר בבהירות את נקודות המחלוקת, הטקסטואליות או המתודולוגיות. כך שהקורא השקדן יכול לכל הפחות לדעת את שאלות היסוד בסוגיה בה הוא עוסק. מיותר להעיר כי לו המחבר היה מבקש להטמיע בספרו את כל המחקר הקיים בכל סוגיה, הרי שהערות השוליים היו מכפילות ומשלשות את אורכה.
שלישית, וכאן הדברים כבר קשורים לאופיו של דן כחוקר – נקודת המבט של המחבר הינה הסטורית מובהקת, כמעט פוזיטיביסטית. המחבר סולד מנקודות מבט הרווחות כיום בחקר היהדות, המכונות "פנמונולוגיות" או השוואתיות, המבקשות להתמקד בגרעיון החווייתי הטמון בטקסט ולהשוותו מנקודת מבט א-הסטורית למקורות אחרים, יהודיים וחוץ-יהודיים. כך שלמעשה הקורא המחבב השוואות מעין אלו (כגון כותב שורות אלו), המעשירות בעיניו את הבנת התופעה ומסייעות לה לקרום עור וגידים כנגד עיניו, יוצא בלא כל תאוותו בידו. ככלל אעיר שכוחו הגדול של המחבר הוא בבקיאותו ובבהירות כתיבתו – תנאי הכרחי למפעל מעין זה – אך צידו השני של המטבע הינו שדווקא תחום "תורת הסוד" זוקק כתיבת עומק, 'מסאית' יותר, בעלת מבט חודר יותר. כך למשל המחבר מיטיב לתאר את "סוד האגוז" האשכנזי (כרך ה, עמ' 100) – אותו רעיון מפתיע ותמוה הטוען כי סוד האלהות טעון במבנהו הבוטני של אגוז! – אך לא עומד על משמעותו ועל עומק העשוי להיות טמון בחיבור בין עולם החי הנמוך לבין העולם העליון. על כל פנים, את אלו יוכל הקורא לחפש אצל כותבים אחרים, אחר שרכש כאן תמונה כללית של הסוגיה ושאלותיה היסודיות.
מובנו האחר של נקודת המבט ההסטוריציסטית של המחבר הינה התמקדותו בשאלה עד כמה חידש המחבר בו הוא עוסק ועד כמה חוזר הוא על דברי קודמו וכן בשאלת השפעות הנסיבות ההסטוריות על עמדת המחבר. לפחות בנקודה בה עומדת הסדרה, אפשר לומר שתורת הסוד העברית אליבא דיוסף דן הינה כמעט משוללת השפעות הסטוריות חיצוניות: "מערכת של נסיבות דומות יכולה להוות רקע לתופעות הסטוריות מנוגדות לגמרי, וטעות קשה ונפוצה היא לתפוס רקע הסטורי בחינת גורם לתופעות" (כרך ז, עמ' 304). בנוסף, בהעדר ראיות מוצקות, שולל המחבר כל זיקה בין תופעה אחת לאחרת. כך למשל שולל המחבר מקורות קדומים לספר "הקבלי" הראשון, ספר הבהיר, שנגלה אי שם בתחילת האלף בספרד ומגיע למסקנה מרחיקת הלכת שלספר זה מחבר בודד ובעל מחשבה מקורית שלא בוש לחדש רעיונות נועזים, כמו רעיון הצד הנקבי באלוקות, או הרעיון כי האחדות האלקית מתבטאת בכך שהינה מורכבת מעשרה כוחות.
מאפיין רביעי ואחרון הינו שהמחבר בכרכים הנוכחיים מתמסר לתיאור שיטתי של המקורות ומתנזר מהערות כלליות ומכלילות על טיבה של תורת הסוד היהודית. בהקדמה לסדרה הוא מבטיח לעשות זאת בכרך האחרון, וכותב שורות אלו ימתין בסבלנות. עם זאת מדי פעם בפעם מבליחות כמה הערות מעניינות. כך למשל המחבר מעיר כי הופעת רעיון תחיית המתים והגמול בעולם הבא – "שימשו בסיס לתיאודיצאה (- הצדקת האל, ר.ה.) המקיפה והמוצלחת ביותר בתולדותיהן של דתות ההתגלות… שכר ועונש ישירים ומיידיים, כאלה המוזכרות בפרשת הברכה והקללה שבתורה, הוסטו לשלוליה של תפיסת העולם הדתית", בשלוש הדתות (כרך א, עמ 116). הערה נוספת ממעוף הציפור הינה תשובתו לשאלה הבוקעת ועולה נוכח סדרה עמוסת תיאוריות סוד לעייפה, מדוע רק תורתם של מקובלי פרובנס מן המאה הי"ב היא ששרדה לאורך כל שנות היהדות, ואילו שלל השיטות האחרות או שנעלמו או שנטעמו בה? תשובתו של דן הינה שככל הנראה היותה השיטת הסוד היחידה הקשורה בטבורה לשמירת המצוות; תורת ההיכלות, המאגיה, רעיונותיהם המזהירים של חכמי אשכנז ועוד, כל אלו הינם רעיונות מלהיבים ומרתקים, אך מתקיימים במובהק בלא קשר לכך שההוגה בהם מניח תפילין או שומר שבת. חוסר קשר זה הביא שברבות השנים התורה הספקולטיבית נזנחה. ואילו רעיונותיהם של המקובלים, כידוע, נופחים משמעות מרקיעת שחקים למעשי המצוות, שהם עצמם לעולם עומדים, ולפיכך גם – לדעתו של דן – גם התורה הספקולטיבית המלווה אותם שורדת, ואף הולכת וטופחת.
סיכומו של דבר, לפנינו מפעל חשוב ומרשים, וכאמור, מונומטלי. יש לקוות שנפחו לא ירתיע שוחר דעת, ואף לא ירתיע את ההוצאה שלקחה על עצמה מפעל רחב היקף מעין זה, שיש להניח – בצער – שלא רבים הם קוראיו. עוד נאחל למתחיל במצווה, שיגמרה, בעזר ה'.