יחיאל הררי, סודו של הרבי, ידיעות ספרים, תשע"ג, 334 עמודים
ר' מנחם מנדל שניאורסון (=רמ"מ), הרבי מלובביץ', היה ככל הנראה לאייקון היהודי הבולט ביותר (אולי פרט למגן דוד), במשך עשורים רבים של שלהי המאה הקודמת, ביהדות ומחוצה לה קשה להעלות על הדעת מנהיג יהודי שזכה ליוקרה רבה – בסדר גודל בין לאומי – מזו שזכה לה מנהיג חסידי זה. ובהקשר העולם היהודי, קשה להעלות על הדעת אדם שמפעלו האישי השפיע על יהדותם של אנשים רבים כל כך, שהרי, כפי האימרה הרווחת, שני דברים אפשר למצוא בכל מקום – קוקה קולה וחב"ד. אין ספק שאישיותו וסיפור חייו ראויים לביוגרפיות רחבות היקף. שאלות ראשוניות שביוגרף חייב לענות עליהן בהקשר של הרבי הינן – מה מצאו בו אנשים רבים כל כך ומגוונים כל כך, כולל ראשי מדינות, מדענים, יוצרים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים? מדוע וכיצד הרים את מפעל השליחות אדיר המימדים, חסר התקדים בהסטוריה היהודית ("המסדר היהודי הראשון", כפי שכינה זאת אחד ההסטוריונים)? איזה גיבוי תיאולוגי העניק למעשה זה? וכמובן – לא ניתן להתעלם משאלת המשיחיות: מדוע עורר את התסיסה המשיחית האדירה סביבו? האמנם חשב שהוא המשיח?
אך מהיכרות כללית עם סיפור חייו של הרבי, עולות גם שאלות נוספות, פרטניות יותר – כיצד חי את ארבעים ותשע שנותיו קודם שנתמנה לאדמו"ר? מדוע השקיע שנים רבות בלימוד באוניברסיטאות (בניגוד למקובל אצל יהודים חסידים ובפרט חסידי חב"ד)? כיצד הפך בסופו של דבר לאדמו"ר, בעוד גיסו, חתנו האחר של הריי"ץ (האדמו"ר הקודם), היה המועמד הטבעי יותר? ומדוע התנגדו לרבי אשת הריי"ץ ובתה האחרת, והמשיכו להחזיק בהתנגדותם זו עוד שנים רבות לאחר שהוכיח עצמו כאדמו"ר מוצלח ונערץ? והחשוב מכל – מה ראה הרבי מלובביץ' להמריץ להעיר את הענין המשיחי? והאם היו לו יומרות משיחיות משל עצמו?
חסידות חב"ד, בדרכה האופיינית לה, כבר פרסמה עשרות כותרים עם סיפורי חייו של הרבי. רובם כמובן עוסקים בפועלו אחר שעלה לכס האדמו"רות, אך ישנו גם עיסוק על חייו קודם לכך. הקורא הביקורתי כמובן לא יכול להסמך עליהם בתמימות. הכתיבה ההסטורית המסורתית בכלל, וכתבי חסידים בפרט, הוכיחו כבר ש'דברי הימים' אינם אלא אחד הכלים לחיזוק יראת השמים של הקורא…
לפני כשלוש שנים הופיע באנגלית, ולאחר שנה גם בעברית, ספרם של הפרופסורים מנחם פרידמן ושמואל היילמן, "הרבי מלובביץ' – בחייו ובחיים שלאחר חייו" (הוצאת דביר ושז"ר, תשע"א). שני חוקרים נכבדים אלו תרמו רבות להבנת החברה החרדית, בארץ ובחו"ל, ובמובנים מסויימים הינם חלוצי המחקר בתחומיהם. ניתן היה לצפות שהספר יגיש את סיפור חייו של הרבי לקורא, כפי שהיה, קרוב למציאות עד כמה שניתן, וכן יפתח לקורא פתח להבנת התופעה המפתיעה של חב"ד ומי שעמד בראשה. ברם, איבתם הגלויה של המחברים לחב"ד, הנוטפת מכל שורה בספר, קלקלה את השורה. היה ניתן לומר על ספרם "הניתוח הצליח, החולה מת", לו הניתוח אכן היה מצליח. ברם שורה ארוכה-ארוכה של אי דיוקים בפרטים – אותם יכול הקורא הביקורתי למצוא במאמרי ביקורת ברחבי המרשתת – מלמד שגם הניתוח נכשל. (ואגב, המחברים לא תיקנו את טעויותיהם, גם אלו הבוטות יותר, גם לאחר שהעירו להם וקודם המהדורה בעברית, בה יכלו לעשות זאת).
אחד מכותבי מאמרי הביקורת על ספרם של היילמן-פרידמן, הינו ד"ר יחיאל הררי, מחבר הספר שלפנינו. ספרו הינו תמונת מראה לספרם של היילמן-פרידמן: היכן שהם מקצרים הוא מאריך, והיכן שהוא משמיט הם מביאים בארוכה. ספרו נכתב מנקודת מבט אוהדת אל הרבי ("חסיד אובייקטיבי אינו חסיד", מצטט הוא את אלי ויזל). לקורא הביקורתי, לא נותר איפוא, אלא לקרוא במקביל בשני הספרים, ואגב כך, ללמוד שיעור מאלף בהבניית נרטיב ביוגרפי. לחובבי מלאכת ההשוואה, התענוג המושלם מובטח מראש. הספרים לא חלוקים רק במה שכתוב, ב'אותיות', בעובדות מסויימות, ואף לא רק ב'גויל', ברווחים שבין העובדות אותן צריך הביוגרף למלא בהשערותיו, אלא גם ב'טעמים', בניגון, בנעימת הדברים. כתיבתו של הררי, כפי שהוא עצמו מצהיר במבואו, הינה של מי שכותב מפנים, ומנסה להציג בפני הקורא את הרבי כפי שחסידיו ראו אותו; ואילו הפרופסורים מביטים על הכל לא רק במבט חיצוני, אלא במבט ציני של ממש. המקורות בשני המקרים הינם כמעט אותם המקורות. בשני הספרים אין כמעט כל חשיפה מרעישה, שלא היו ידועים קודם לכן. ההבדל הוא כמובן במשקלים השונים שנותנים לעובדות מסויימות; באילו עניינים מאריכים ובמה מקצרים, מה בגוף הספר ומה בהערות שוליים, וכמובן מה מסיקים על הנעלם מן הגלוי. הררי מבקש כאמור להביא לקורא את הרבי כמו שהחסידים ראו אותו. זוהי "אמת הסטורית" חשובה לא פחות, ואולי אף יותר.
אנסה להדגים את דבריי. לשיטת היילמן-פרידמן, "חלומו" (כלשונם) של מנחם מנדל קודם שהגיע לארה"ב בעל כורחו היה להיות מהנדס, ולחיות חיים בוהמיינים במערב אירופה. אלא, נעבעך, פרוץ מלחה"ע השניה אילצה אותו להגר לארה"ב, ושם, אין ל"מהנדס בינוני" (כלשונם) רוסי סיכוי רב מדיי למצוא עבודה. משהתפנתה משרת האדמו"ר, קפץ על ההזדמנות, תוך מאבקי שליטה כוחניים מצידו. את התלהבותו הרבה בתפקיד זה ייחסו ל"התלהבותו של מומר", של מי שייסורי המצפון על עברו אכלו אותו והחליט לעשות שינוי דרסטי בחייו. את רעיון השליחות, הפצת חב"ד לכל עבר, הם נעצו בכך ששכונת קראון ההייטס הניו-יורקית כבר היתה 'תפוסה' בחסידי סאטמר (עמ' 179), ומימלא צריך לחפש קהל יעד אחר. את הפופולריות הגדולה של רמ"מ בקרב פשוטי העם הם פטרו בכך שהרבי השתמש בכל מיני פעלולים זולים (חלוקת הדולרים), ואת הפופולריות שלו בקרב ידוענים, פוליטיקאים וכד', הם פוטרים בכך שסך הכל ביקשו להשיג תמונה, היכולה לקדם את אינטרסיהם. לשיטתם, הסיבה שהרבי לא יצא את מסביבת מגוריו לאורך כל כהונתו (למעט פעמים ספורות, ולמעט כמובן לציונו של חותנו) הם מסבירים בכך שזהו עוד תעלול על מנת להאדיר את דמותו דווקא על ידי מידורה. אגב, להגותו של רמ"מ, הם כמעט לא הקצו מקום, כמו גם לתיאור פשוט של סדר יומו, העשוי להסביר מדוע לא יצא את מקומו.
הררי לעומתם, משרטט נרטיב שונה לחלוטין. לשיטתו רמ"מ היה דמות שמטבעה אהבה להתרחק במידת האפשר מן הווי האנושי הפרוזאי, ושאפה להתמסר "לחיי עיון" בכל מאודה. הררי פותח את ספרו בתמונה 'קודרת' – ליל הסדר, הרבי כבר התאלמן מאשתו, וחסידיו מפצירים בו לסעוד עימם. הם לא מסוגלים לראות אותו לבד. אך הרבי שולח אותם לביתם; הוא בוחר לעשות את הסדר בגפו. תמונה זו הינה צוהר להבנת חייו של הרבי בכלל, לדעת המחבר. ריחוקו לאורך השנים קודם שנתמנה לרב'ה מן ההווי החב"די היה מתוך אופי האינטרוורטי, היינו כמי שעולמו הפנימי מספק לו את כל צרכיו. לימודיו האוניברסיטאים האינטנסיבים נבעו הן מאהבתו האדירה לדעת מחד גיסא – אהבה שהחזיק בה גם לכל אורך שנות כהונתו כאדמו"ר – והן מן הצורך הפשוט להתפרנס. אך הררי מוכיח כי עיקר מעיינותיו, גם בתקופת לימודיו, היו ללימוד תורה, לעבודת ה' – הוא נהג להתענות כמה פעמים בשבוע – וכן למשימות כאלו ואחרות של חותנו (שעל מידת חשיבותם חלוקים שני הספרים). קבלתו את עול האדמו"רות לא היה מתוך אופרטוניזם ואף לא כלל מאבקי כח ומניפולציות מצידו. היתה זו הכרעה של החסידים, שעמדו בפניהם שתי דמויות, האחת אפרורית למדיי, והשניה של איש העולם הגדול אך עם זאת בקיא לפני ולפנים בחדרי התורה ובהווי חב"ד, והם הכריעו באפשרות השניה, הכרעה שגם המועמד הראשון קיבל אותה (!).
אך כוחו של ספרו של הררי איננו רק בהבניית הנרטיב השונה (הסותר, כאמור, ממש כתמונת מראה את ספרם של היילמן-פרידמן) אלא במפגש עם דמותו. בעזרת שפע עדויות וקריאה רגישה בהם אט אט עולה לנגד הקורא דמות אצילית, מסורה מעין כמוה, מדוייקת, מדודה, בעל חזון, כושר עבודה וכשרון ביצוע בלתי נדלה. הררי מאריך בציטוטים של שיחות אישיות שנהלו אנשים ידועים עם הרבי – הנשיא שז"ר, ביבי נתניהו, גאולה כהן, אלופים ופרופסורים, על מנת להראות "מבפנים" את השפעתו עליהם, החורגת מן הרצון "לתפוס תמונה" עם הרבי. הוא גם כמובן מאריך ביחסו החיובי למדינת ישראל (בניגוד לרושם המתקבל מספרם של הפרופסורים), מתאר לפרוטרוט את סדר יומו ומתעכב על החידוש שבהגותו, חידוש שהיווה גיבוי למפעל השליחות הגדול. הקורא, שמן הסתם יצא לו לפגוש חסידי חב"ד באיזו פינה נידחת בעולם, יכול עתה להבין יותר כיצד שומרים הם על להט שליחותם, על חוסנם הרוחני שלהם ושל ילדיהם. הפנמת דמותו ואורחותיו של הרבי היא המפתח להבנת התופעה, ועל כן הארת גודלה של הדמות היא משימתו של הביוגרף הרבה יותר מחשיפת רכילות זו או אחרת, ובמשימה זו עומד הררי בהצלחה גדולה.
בספרו של הררי ניתן לומר כי ה"ניתוח הצליח": גם אם לא תמיד הוא מראה את כל צדדיה של התמונה, ומשמיט פה ושם פרטים שיערבו פחות לחיך הקורא, בסופו של דבר, התחושה המתקבלת אצל הקורא מספרו של הררי הינה שהינה ישנו מפתח להבנת התופעה; תחושה שאינה עולה, לטעמי, מספרם של היילמן-פרידמן. אדרבה, גימוד דמותו של הרבי והארת דמותו ודמות החסידות כולה באור מגוחך פוגמת בעצם היכולת להסביר את הצלחתה המסחררת. וכי מה הרוויחו בתיאור זה? – התמיהה על "סודו של הרבי", על כח משיחתו העצום, פריחת התנועה שהיתה על סף העלמות והשפעתה המהדהדת עד היום, רק הולכת וגדלה! דומה הדבר, אגב, ולהבדיל, למאבק ההסטוריוגרפי על דמותו של שבתי צבי. מן ההסטוריוגרפיה החרדית (ההולכת ונכתבת גם בימים אלו) עולה שהאיש היה מתחזה, רמאי ולהטוטן. ואם כן הדבר – כיצד הוא שבה את ליבם של מרבית עם ישראל, כולל מיטב הרבנים? רק משבא גרשום שלום ותיאר אותה בתיאור אמפטי, הסוגיה הובנה לעומקה.
נשוב לספרו של הררי. "סודו של הרבי", כלומר סוד הצלחתו המסחררת הינה באישיותו המיוחדת, המאופקת (ב"ביטול גמור" כלפי שמיא), חכמתו הרחבה, חריצותו, האופטימיות שלו וחוזק אמונתו וכמובן האתגר הגדול שהציג בפני חסידיו, כפי שהבין את צרכי השעה. המימד המשיחי האקוטי לא תופס מקום רחב מדיי בספרו, וכמו כן לא מטופלת מספיק השאלה האם הרבי ראה את עצמו כמשיח (הוא פותר את הענין כמחלוקת בין החסידים מבלי לנסות להתחקות אחר תודעתו העצמית. עמ' 268). את התיאורים הפנטסטיים של שיאה של התקופה המשיחית, ערב מלחמת המפרץ ולאחריה, צריך הקורא ליטול מספרם של היילמן-פרידמן. יתירה מזאת, הררי אמנם מטעים שהרבי (בעקבות קודמיו) עשה שינוי בסולם הערכים היהודי ודירג את האמונה המשיחית במקום גבוה יותר, אך לטעמי הוא לא די הדגיש את האופן הרדיקאלי של הגותו בעניין זה. אתן דוגמא קטנה, ואידך זיל גמור: בשנת תשי"ח סיפר הרבי לחסידיו את הסיפור הידוע על האר"י, שבערב שבת אמר לתלמידיו שאם ילכו עימו עכשיו לירושלים, יביאו את המשיח. התלמידים שמחו על הענין אך אמרו לו שילכו קודם להיוועץ בנשותיהם. האר"י התאכזב ואמר ששעת הרצון התבטלה. וכאן שואל הרבי – ומה רע בלשאול את האשה, הרי זו חובה הלכתית! – ומשיב: "והמענה זה הוא.. ה'חשבון' הוא אמנם חשבון, אבל למלחמה אינו ראוי! אי אפשר להביא את המשיח על ידי הנהגה כזו, שכאשר שומעים הוראה מהאריז"ל מוציאים את ה'שלחן ערוך' ופונים למורה הוראה לברר פשט ב'באר היטב'… באופן כזה אי אפשר להביא את המשיח.. (התוועדויות תשי"ח, ח"ב, 292-293).
וענין אחרון. תנועת חב"ד שכל עוצמתה נבעה ממנהיגה שילשה (ואף יותר) את שורותיה למרות העדרו (הפיזי כמובן). הררי נועץ כמובן את התופעה המפליאה הזו זו נעוצה באישיותו של הרבי, שהחסידים הצעירים לומדים אודותיה מן הכתובים ומן הסיפורים, ואין ספק שיש בזה מן האמת. אך לא ניתן להתעלם מן הקונטקסט הרחב יותר – הטכנולוגיה וההקשר האמריקאי שחב"ד פועלת בו. סוגיה זו זוכה להרחבה מרתקת בספרם של היילמן-פרידמן, ועוד יותר, במחקריו של פרופ' יורם בילו, מן הכיוון האנטרופולוגי, המראה כיצד האמצעים הטכנולוגים משמשים את החסידים (המשיחיסטים) להנכיח את דמותו ולהכחיש את מותו – באופן דומה למדיי שבו מנכיחים את דמותו של אלוויס פרסלי המנוח, אלו המאמינים שהוא עדיין בחיים.
הרבי מלובביץ' מצרף לשורה ארוכה של מנהיגים גדולים שנתסלקו בעשורים האחרונים, שלאף אחד מהם אין מי שממלא את מקומו. הספר שלפנינו נקודת מבט קרובה – ולפיכך מרתקת – על דמותו של אחד מענקים אלה. באופן אישי, הרגשתי שמשהו מן ה'ביטול' המופלא של הרבי – המתואר בקווים עדינים בספר זה – דבק בי, לפחות לכמה ימים.