מיכה גודמן / חלומו של הכוזרי. דביר 2012, 380 עמוד
ספר הכוזרי – "ספר להגנת הדת המושפלת והבזויה" בשמו המקורי – לרבי יהודה הלוי הינו אחד מעמודי התווך של המחשבה היהודית לדורותיה. חסידים ומתנגדים, ציונים ושוללי הציונות, משוררים ופילוסופים, כולם הושפעו מהגותו של ריה"ל, אימצו חלקים ממנה ובדרך כלל גם חידדו את עמדותיו. "כל ההגות היהודית", טוען מחבר הספר שלפנינו, "נמצאת בתווך שבין המורה נבוכים לבין ר' יהודה הלוי" (עמ' 210), ויש אמת לא מבוטלת בדבריו, לפחות אם הקריטריון לבחינת ההגות היהודית היא בשאלת ייחוד וסגולת ישראל. אך יש לשים לב שרק מהבחינה הפילוסופית הטהורה היהדות אכן מצויה בין שני קטבים אלה, הרמב"ם וריה"ל. היהודים עצמם כמעט ולא הכירו את ספר מורה הנבוכים ואם למדו הגות, הרי שבראש ובראשונה למדו כוזרי. ואכן פירושים רבים – כמו גם אינספור מחקרים אקדמיים – נכתבו על ספר זה לאורך השנים, והם לא פוסקים מלהכתב ולהתפרסם גם בשנים האחרונות. פרסום ספר המוקדש כולו לעיון בכוזרי, אומר כמובן דורשני.
מיכה גודמן, מחבר הספר שלפנינו, הינו שילוב נדיר של חוקר בעל נטייה לקריאה חתרנית של טקסט, אינטלקטואל ציוני בעל שאר רוח, ומעל הכל רטוריקן גדול. כשהיה דורש בפרשת השבוע במרכז בגין האולם היה עולה גדותיו. הרטוריקה שלו מתאפיינת בעיקר בניסוחיה החדים, ה"מפוצצים", המתגרים. אך מה שטוב להרצאות בעל פה, לא תמיד נכון למסירה בכתב. אך גודמן הכריע לא לוותר על הפאתוס והתרוממות הרוח שהוא אוהב להפיח בשומעיו, וכתיבתו אכן מלאת להט וכמעט כל פיסקה מסתיימת ב"משפט מחץ" כזה או אחר. קוראים בעל לב חלש או לחילופין בעלי נטיה לדייקנות ולפורמיות לא יחבבו זאת, אך דומני שהציבור הרחב יצביע ברגליו ויסור לחנות לקנות את הספר, בדיוק כפי שעשו בצאת ספרו הקודם, "סודותיו של המורה נבוכים" (דביר 2010).
כאן אנו מגיעים לכפל פניו של ספר זה: האם זהו ספר הגות אקטואלי, או זהו ספר מחקר על הכוזרי? האם לפנינו תפיסותיו האקטואליות של המחבר בלבוש מחקר על חכם מימי הביניים או שלפנינו הצגה נאמנה למקור של פניו הנסתרות של חכם זה? גודמן בוחר לכתוב במרחב הלא מוגדר הזה, בין מחקר לבין מסה, בין אריכואלוגיה לבין אקטואליה, ועל הקורא הזהיר מוטלת המשימה לשים לב איזה כובע חובש המחבר בכל פיסקה ופיסקה מן הספר, ופעמים רבות גם בתוך אותה הפיסקה; זאת משום שכתיבתו כהוגה נגועה בנטייתו הנזכרת למשפטי מחץ, שמעצם טיבם אינם מדוייקים. מאידך גיסא, התרגום האקטואלי מלא החיוניות של החכם מן המאה ה12 יוצרים דיאלוג מעניין עימו ותורמים להבנתו ולעמקה בהבנת טיעוניו. הדברים אמורים גם למי שדברי הכוזרי הינם עבורו דברים שהוא דש בעקביו, ככותב שורות אלו המלמד כוזרי לבגרות במחשבת ישראל, ואף על פי כן נתחדשו לו כמה וכמה דברים בהבנת השקפתו של ריה"ל.
אך גודמן לא כתב את ספרו על מנת להגיש את הכוזרי בשפה מודרנית לקורא הישראלי – שזה עניינו של החלק הראשון בספר – ואף לא בשביל לתאר את אופן התקבלות הספר במאה העשרים – שזה עניינו של חלקו האחרון. עיקר החידוש שהוא מצא בו הינה הסוגייה המאפיינת הכוזרי יותר מכל, והיא עמדתו בשאלת היחס בין ישראל לעמים. ריה"ל בחר מתוך קולות המקרא ומתוך הפסיפס החז"לי את העמדות הקיצוניות ביותר, ואף הרחיק לכת יותר מהם. לדעתו הכוזרי, כזכור בוודאי, "ישראל" הוא מדריגה מעל ה"אדם", כשם ש"אדם" הוא מדריגה מעל החיות; רק יהודי יכול להגיע לנבואה, וזאת בשל שורשיו ה"גנטיים", ולאו דווקא בשל מעשיו; ולא נתקררה דעתו של ריה"ל עד שקבע שאפילו גר אינו יכול להגיע לנבואה, אלא רק ילדיו. גודמן, כדרכו, לא מהסס לאחוז את השור בקרניו, ולתקוף דווקא את סוגיית הליבה של הכוזרי, סוגיה המעצבת עד היום את זהותם של לא מעט יהודים והשלכותיה הפוליטיות מופיעות לעינינו כל יום בעיתונים. לדעתו הבנת הכוזרי כספר לאומני (שלא לומר גזעני) הינה הבנה חלקית ואף מוטעית של הספר.
ובכן, כיצד ניתן לטעון שר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי לא מביע עמדה שוביניסטית כלפי בחירת ישראל? הרי בניגוד למורה הנבוכים, בו הרמב"ם מצהיר במפורש שספרו מכיל הטעיות ומלכודות על מנת שרק הקורא המתוחכם יעמוד על סודו, הכוזרי לכאורה הינו ספר שתוכו כברו, בו החבר מרצה באופן מסודר את עמדותיה הדוגמטיות של היהדות בכל עניין ועניין, ומלך הכוזרי שומע ומקבל את דבריו כפשוטן. לא אספק כאן את כל תאוותו של הקורא. רק אגלה כי גודמן מבקש להראות כי ספר הכוזרי הינו דיאלוג, דיאלוג אמיתי, דיאלוג אפלטוני. זאת מכמה בחינות: ראשית כשם שלא כל מה שסוקרטס אומר הוא דעת אפלטון, כך גם לא כל מה שהחבר אומר הוא דעת ריה"ל; שנית, החבר באמת מאזין לדברי המלך הגוי (המתגייר) ופעמים שמשנה את עמדתו כיוון ששוכנע; שלישית, כמו בחלום, כל הדמויות שהאדם רואה הם קולות פנימיים שלו-עצמו, כך גם בספר הכוזרי, קולו של החבר, אך לא פחות מכך גם קולו של המלך, שניהם יחד הם קולותיו של ריה"ל, המדבר דרך שניהם. במילים אחרות, לשיטת גודמן, ספר הכוזרי הוא ספר איזוטרי, בו הקורא הפשטני הולך שולל וסבור כי דעת ריה"ל היא דעת ה"חבר" בלבד, אך הקורא ה"משכיל" (בלשון ריה"ל עצמו!) מבין שפעמים שריה"ל מזדהה יותר עם דעת המלך.
על מה נשען גודמן בטענה מרחיקת לכת זו? ראשית, על סתירות מסוימות בין חלקים שונים של הספר, אותן כבר איתרו חוקרי הכוזרי. אלא שבעוד שהיה נהוג לטעון שהכוזרי – שנכתב משך למעלה מעשרים שנה – מבטא עמדות משתנות של ריה"ל לאורך הזמן, גודמן טוען שהם מבטאים שינויים "אמיתיים" בעמדותיו של הכוזרי. עוד נשען גודמן על הסתירה המובהקת, בין טענת החבר הנזכרת שאין גוי יכול להגיע לנבואה, לבין סיפור העל של הספר, בו הגוי זוכה להתגלות מלאך. סתירה זו שלכל הדעות אומרת דורשני, הינה נקודת המוצא של גודמן לטענת האיזוטרית. יש כמובן העזה גדולה מצד גודמן לפרש את הכוזרי כמו שמעולם לא התפרש, לקרוא את הכוזרי כמו שמעולם לא נקרא, והאתגר מגולגל עתה לפתחו של הקורא, לבחון האם דבריו מתיישבים על הלב, או יותר נכון, בין שורותיו של הספר.
עתה אנו מגיעים לשניות במוטיבציה היסודית של הספר. למעשה יש לו שני מוטיביציות שאינן מחודדות דיו וכל אחת מהן מושכת את הספר לכיוון אחר. מוטיבציה אחת היא להציג את פרשנותו החדשנית והחתרנית, כפי שהראנו. מוטיבציה שניה, עליה הוא מכריז במבואו לספר, היא לדון בבעיות ההווה של הישראלי מבעד לפריזמת ריה"ל הימי-ביניימי. אלא שהחידוש של גודמן בקריאת הספר, המתמקד כאמור בסוגיית בחירת ישראל איננה כלל הסוגייה שהישראלי המשכילי-הומניסטי (שיש להניח שהוא הקהל עבורו נכתב הספר) כלל אינו מתחבט בשאלה זו. לדידו, אם הכוזרי מביע עמדה שוביניסטית לגבי העמים אין מה לדון עימו (ואף לא לבוא עימו בדיאלוג) ואם אינו מביע עמדה כזו גם אז אין בו עניין, אפילו לא על מנת להוציא אותו בחגיגיות מבית המדרש. השאלה שהקורא הישראלי-מודרני-הומניסטי כן מתחבט בה ולכוזרי יש מה לומר בה הינה שאלת היחס בין התבונה לבין החוויה הדתית. אלא שאם לדון בשאלה זו בא המחבר, אזי מחברים מודרנים כגון ויליאם ג'יימס, הרב קוק או אברהם יהושע השל (המוזכרים כולם בשולי הדיון בכוזרי) הרבה יותר רלוונטים, ואם כן איפוא מדוע לדון בשאלה זו מבעד לעיניו של הכוזרי?
דו קוטביות זו הינה מהותית, ככל הנראה, למרחב הנזכר בו נכתב הספר – בין מסה למחקר, בין דיון ארכיאולוגי בהוגה ימי ביניימי לדיון אקטואלי בשאלות ההווה. דומני שהקהל היחיד המתעניין בכתיבה דו קולית זו הינו ה"משכיל" (בלשון הכוזרי) הדתי בלבד: המשכיל הלא-דתי יעדיף ספר הגות מובהק שידון משמעותית בשאלות ובפתרונותיהם הרעיוניים בני הזמן; והחוקר יעדיף ספר מחקר מובהק, בו יעסוק המחבר בשיטתיות בכל הסתירות שבספר ויראה אם אכן הן מתיישבות על פי הצעתו המהפכנית. אך קהל הביניים, המשכילי-דתי, זכה לספר מענג, שיש לקוות שיסלול את הדרך לעוד ספרים רבים מז'אנר זה.
