נביא, אדמו"ר ופרופסור
רועי הורן
הרב פרופ' אברהם יהושע השל היה אחד מארבע מנהיגים שפעלו בארה"ב במחצית השניה של המאה העשרים, שפועלם השפיע השפעה מכרעת על קהלם – הרבי מלובביץ', שהשפיע על קהל חסידי חב"ד וחובבי חסידות זו; הרב משה פיינשטיין, הפוסק הגדול של הציבור החרדי בפרט והאורתודוקסי בכלל; והרב יוסף דב סולובייצ'יק, מורה הדרך של ציבור ה"מודרן אורטודוקס". והרי הפרדוקס: בעוד שהשלושה הראשונים השפיעו בעיקר על הקהל היהודי, אך באופן חוצה גבולות (כלומר – גם בישראל); הרי הרב השל היה לא רק המנהיג הרוחני הבולט ביותר של היהדות הליבראלית בארה"ב אלא גם מנהיג רוחני ראשון במעלה בעיני האומה האמריקאית כולה; אך בארץ, לעומת זאת, קולו לא נשמע.
לפרדוקס זה תשובות רבות. ראשית לכל, ניתן לומר שהיות והרב השל מיקם עצמו בקצה הליבראלי של היהדות האורטודקסית (הוא קבע את משכנו בJTS, בית מדרשם של הרבנים הקונסרבטיבים) ובארץ ציבור זה כמעט ואינו קיים, הרי שלא היה כלי קיבול לקולו; ניתן גם לומר שה"יהדות" שבפיו הינה "אמריקאית" מדיי באופייה – דהיינו עסוקה "יותר מדיי" במחבר בין אנשים, ואין בה די לאומיות וקדושת הקרקע, נושאים המעסיקים יותר את הקורא הישראלי; וניתן גם לומר שגישתו "המדעית" של השל ליהדות לא "התאימה" לטון השליט כאן בארץ במדעי היהדות. ברם תשובות אלה לפרדוקס, גם אם יש בהן משהו, הרי שהן וודאי לא מנחמות את מי שרואה בהגותו בשורה אקוטית לזמננו.
להערכתי, אברהם יהושע השל היה ללא ספק אחת הדמויות הגדולות שפעלו ביננו בדורות האחרונים, והגותו – כהגותו של כל אדם גדול – מוחתמת בחותמו של הנצח. הכנסת קולו כאחד הקולות הרלוונטים ביותר לחיים יהודיים שיש בהם לחלוחית של חיות, אמת, עומק, נוקבות, התפעלות וגאווה יהודית – לצד קולם של הרב קוק, הרב סולובייצי'ק והרב שג"ר – הינה מעשה שיש בו גאולה לעצם ההצדקה לשמירה על הגחלת היהודית, גם עתה במאה העשרים ואחת; לא פחות.
האסופה שלפנינו, מעשה ידיהם של בנימין איש שלום ודרור בונדי, באה לקדם במשהו את התרתו של האבסורד שבאי-ההיכרות עם השל בקרב הציבור היושב בציון. בונדי, עסוק מזה שנים בהעלתה (תרתי משמע) של הגותו של השל ארצה – בספרים שפרסם ותרגם, בהרצאות ובשאר פעולות: האסופה שלפנינו יסודה בכנס אקדמי שערך בנושא לפני כעשור. כפי שמתאר הוא בדברי המבוא שלו, בעוד המחקר הלא-יהודי אודות השל, משייך אותו באופן טבעי למקורות השפעה לא יהודיים, הרי שגישתם של חוקרים יהודים, המעורים במקורות, באופן טבעי יצביעו יותר ויותר על מקורותיו היהודיים. בכך נעשה כמובן תיקון להשל עצמו, שראה עצמו ללא ספק כפרייה של היהדות לדורותיה, גם אם שילב בכתיבתו צורניות הלקוחה מן ההגות הכללית.
האסופה מרתקת וכתובה בשפה אקדמית וגבוהה ויש בה רבות בכדי להעשיר את הבנתנו את הגותו של השל, על הקשריה השונים. בניגוד להגויות אחרות, בהן הקורא הממוצע זקוק לספרי תיווך על מנת להבין את ההוגה עצמו (דוגמת – הרב קוק או ר' נחמן מברסלב) את הגותו של השל ניתן לקרוא כמעט בלא קושי. על כן הדברים שבאסופה במידה והם מוסיפים פה ושם ידיעות חשובות אודות השל, הם בעיקר ישרתו את מי שמבקש להעמיק בהגותו, כמורה או כחוקר.
האסופה הרחבה שלפנינו מונה שמונה עשרה מאמרים. חלקם כתובים מנקודת מחקר אקדמית, ומנסים לאפיין את משנתו ולעמוד על מקורותיה, היהודיים והכלליים; חלקם כתובים מזווית אישית יותר ומנסים להעריך את תרומתו; וחלקם מבקשים לגלול פרשיות הסטוריות שונות בתולדות חייו; כל מאמר ותרומתו. כאן אבקש להציג שתי נקודות הפרוסות במאמרי האסופה השונים – את הפן הנבואי שבאישיותו ואת תפיסתו המיוחדת את האופן בו יש "לחקור" את מקורות היהדות.
נביא בעירו
השל הינו נצר ישיר לשושלת אדמו"רים והיה בן בית בביתם של צדיקים וחסידים. הוא לא הכיר את החסידות מתוך מבט ניאו-רומנטי של יהודי-גרמני המביט על ה"אוסט-יודן", כרבים ממשכילי גרמניה, אלא מתוך הווייה לתוכה נולד. ללא ספק, לו היה רוצה, יכל להיות הוא אדמו"ר (אך המחיר ההסטורי היה עשוי להיות מחנות ההשמדה). אך הוא בחר בדרך אחרת, והלך ללמוד לימודים אקדמיים בברלין. במובן זה הוא היה דומה עד מאוד שניים שכבר הזכרנו – הרב יוסף-דב סולובייצ'יק ורמ"מ שניאורסון: לשניהם היה מובטח היה עתיד מזהיר לו נשארו בקהילתם המזרח-אירופית אך הם בחרו לטעום קודם כל מפירות עץ הדעת שבמערב. ברם החסידות מעולם לא זזה מנשמתו של השל, ולמעשה הוא ראה עצמו אדמו"ר מודרני. הגותו כולה טבועה בעולמה של החסידות. ארט גרין מונה ארבע היבטים חסידיים מובהקים, אותם השל תרגם לעולם המודרני-אמריקאי, יהודי ושאינו יהודי, ובינהם: הרצון לפתח "קשב דתי אמיתי שחודר עמוק יותר מאשר ההבנה האינטלקטואלית", שהינה גלגולו של "סוד הדעת" החסידי; והדרישה הבלתי מתפשרת לחיים שאינם "יודעים אודות" אלהים, אלא הם עצמם עדות נחרצת לאלהים – דהיינו דתיות אקזיסטנציאלית מובהקת, בנוסח ר' נחמן, הרב'ה מקוצק (וסרן קירקגור).
סוזנה השל במאמרה מאירה ענין זה מזווית נוספת – צעדתו המפורסמת לצידו של ד"ר מרטין לותר קינג בהפגנה למען שיוויון השחורים:
"חשבתי שרגליי התפללו", הוא אמר. הצעדה הזכירה לו הליכה עם אדמו"רים חוויה של תפילה בעולמה של יראת השמים החסידית. החסידות ביקשה להעניק לכל הפעלות הפיזיות את נוכחותה של הנשמה. הליכה עם הרבי הייתה לחוות את הקודש ביומיומי, להרגיש את ההארה האלוהית שנובעת ממנו, ולהכיר בכך שגם הליכה זו יכולה להיות מכוונת לשמים כתפילה (עמ' 72)
כאן מתלכדת ה"חסידות" של השל עם ה"נביאות" שלו, נושא נוסף שהשל היה מחובר אליו בכל רמ"ח איבריו (הקדיש לו את עבודת הדוקטור שלו). התעוזה החסידית של האדמורים, שחיו את אלוהים בכל אורחות חייהם, היה לדעתו הגילום השלם הנביא. וכך אכן העריך אותו ידידו, מרטין לותר קינג הנזכר
הוא אכן נביא אמת גדול […] פה ושם מגלים אנו את אלו שמסרבים לשקוט מאחורי הגנת חלונות הזכוכית הצבעוניים, שאינם חדלים לבקש את גילוי הרלוונטיות של התובנות האתיות האדירות של המורשת היהודית-נוצרית שלנו, להיום, לדורנו. אני חש שהרב השל הוא אחד מן האנשים שרלוונטים לכל הזמנים, שניצבים תמיד בתובנה נבואית להדריך אותנו בימים קשים אלו (עמ' 74).
עם זאת, קשה למצוא את השל ניתוח מפורט של תורות חסידיות, או ציטוטים נרחבים שלה. כפי שמעיר משה אידל, "מפתיע לגלות כמה מעט נוכחת החסידות בכמה מספריו התיאולוגיים. השל היה מעוניין הרבה יותר בתרגום ערכי החסידות מאשר בשימוש באוצר המילים החסידי… השל היה מוכרח להזקק לקשת רחבה של מונחים באנגלית שהיו קרובים למשמעות המונחים החסידיים רק לעיתים רחוקות והא הציע מפתח להתאמות אלו" (עמ' 289)
וכאן אני רוצה לגלוש באלגנטיות לנקודה השנייה אותה ביקשתי להציג. השל חש מחובר בכל נשמתו למסורת היהודית, לשרשרת הדורות של בעלי הכריזמה – החסידים, ולפניהם המקובלים, ולפניהם בעלי רוח הקודש בקרב חז"ל ולפניהם הנביאים. הוא לא האמין שהנבואה פסקה (כשם כותרת מאמרו אודות הרמב"ם) ובאותו מישור – הוא האמין שישנו רצף בין האלוהי והאנושי. כלומר יכול אדם, באשר הוא מחובר ומושרש ברוח הנבואה ההסטורית, ולחוש משהו מן הנבואה האלהית. כאן חורג באופן בוטה מדיי – לדעתה של אסכולת שלום במחקר היהדות בארץ – מן המנדט המחקרי. עתה ניתן להבין את אחת הסיבות אותן מניתי לעיל, מדוע השל לא התקבל בארץ. כאן שלטה (ובמידה רבה – עדיין שולטת) ההנחה המחקרית מבית מדרשו של גרשם שלום, שהמקובלים מעולם לא העזו לדבר על מגע של ממש עם האלוהי ("איחוד מיסטי"), אלא על "דבקות" בלבד, שהינו מצב תודעתי ורגשי נמוך יותר, ושהמקובלים מעולם לא דיברו על האלוה עצמו, שלו "דומיה תהילה", אלא כל דבריהם הינם "סמלים" בלבד לאשר אינו ניתן להבעה. עוד הניח גרשם שלום, שהדבר "היחיד" שניתן לנו לעשות בחקר הקבלה והחסידות, הוא המחקר ה"פילולוגי-הסטורי", דהיינו הבנה הסטורית של המינוחים בהם משתמשים המקובלים. חדירה אל לב החוויה, היה בגדר חקירה מיותרת (אם כי שלום עצמו "חטא" בכך מדיי פעם). על שתי הנחות אלו ביקש השל עצמו לחלוק.
חוקר וחווה
"מחקריו" של השל אודות מקורות היהדות, מעסיקים לא מעט את כותבי האסופה שלפנינו. כתבתי את המילה "מחקריו" בסוגריים, היות וזו בדיוק הסוגייה – באיזו מידה ניתן לכנות (למשל) את ספרו העברי של השל "תורה מן השמיים באספקלריא של הדורות" מחקר? הספר נדחה מכל וכל בידי האליטה המחקרית בארץ, בראש ובראשונה על ידי אפרים אלימלך אורבך, חוקר חז"ל הנודע. מדוע? האמון על השיטה השלטת בארץ יכול על-נקלה להבין זאת. בקראך בספר זה אינך יודע האם לפניך מדרש על מדרשי חז"ל או ביקורת מחקרית – פילולוגית והסטורית. ברם כמה מן הכותבים מבקשים להסביר את הרקע ואת הגישה הנכונה לעיין בספר זה, והם חלוקים זה על זה לא מעט. מבינהם, אציג כאן רק את גישתו של דב שוורץ לענין זה. שוורץ פורס בפני הקורא את המצע הרעיוני-מחקרי מתוכו ניגש השל לעשות את הפעולה הנקראת "חקירה במדעי היהדות". לשם כך מומלץ לקורא להכיר את הגישות הפנומנולוגיות אותן למד השל בשנותיו המוקדמות בברלין. בקצרה ולשם הפישוט, אומר שהשל למעשה סבור שעל החוקר לזהות את מהלכה של הרוח הדתית בתוך בתי המדרש השונים. הוא אינו יוצא ידי חובתו אם הוא רק פורס את הגותם בנושאים שונים (כפי שעשה אורבך בספרו), אלא שומה עליו להכיר את הרוח. והרוח הדתית היא לעולם דיאלקטית: מצד אחד היא שמרנית ומבקשת לקדש את הכל ולצמצם את מגעו של האנושי ביצירת הקודש עד למינימום ("אפילו מה שעתיד תלמיד לחדש, נאמר למשה רבינו בסיני") ומצד שני היא מבקשת להתיר עד כמה שניתן את דריסת רגלו של האדם בקודש (חישבו על המדרש אודות משה רבינו היושב בבית מדרשו של ר' עקיבא ולא מבין דבר). כך הוא מבאר את המחלוקות הרבות בין בית הלל ובית שמאי, ר' עקיבא ור' ישמעאל, המקובלים והרמב"ם, החסידים והמתנגדים ועוד ועוד. הרוח לעולם תאזן את עצמה וטביעת אצבעה היא דווקא – "אחד דיבר אלהים – שניים זו שמעתי", דהיינו המתח בין שתי העמדות. תפקידו של החוקר הוא להביט במבט כולל על תולדות ההגות היהודית ולזהות בה את המתח הזה. במובן זה, ספרו הנזכר של השל אינו מחקר במובן הקלאסי אלא יצירה הגותית בפני עצמה. כך יש להעריך את ספרו וככל שנותנים ליצירה זו קרדיט בפני עצמה, ניתן גם לראות שבמידה רבה הוא דייק באיפיוני הרוחב שלו, גם אם פה ושם בפרטים ניתן היה לתאר את הדברים אחרת.
על אותו רצף ענייני, נוסיף שהשל סבור היה שאת החסידות ניתן להבין אך ורק אם באת מתוכה. כנצר למשפחת אדמו"רים, כשבידו מסורות שבעל פה ואף כתבי יד נדירים, הוא היה חלוק באופן מהותי על האופן בו הבינו חסידות במדעי הרוח בישראל.
נסכם ונאמר לפנינו דמות שראתה עצמה נושאת קולה של הרוח היהודית לגווניה ולדורותיה ומתוך כך יש לה את הסמכות לתארה כהוויתה האמיתית, האפריורית אולי. אין פלא איפוא שהדבר לא התאים לאליטה האינטלקטואלית הישראלית, המחוספסת יותר, מצד אחד, ועטויה תדמית מדעית "אובייקטיבית" יותר, מצד שני. נקווה שאסופה זו תתרום במשהו לשינוי התמונה בישראל.
לך לך – עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל
עורכים: בנימין איש שלום ודרור בונדי
אדרא, תשע"ט, 491 עמ'