לב הקבלה – מבחר מקורות מתורת הסוד היהודית
דניאל מט
הוצאת עולם קטן, תשע"ב, 253 עמ'
אחת המילים הבודדות בעברית שקנו להן שביתה בעולם הרחב, ויש להן עדין קונטקסט חיובי, הינה "קבלה", או יותר נכון "KABBALAH". "מרכזי קבלה" ושיעורים מסוגים שונים מושכים את לבבות המוני הגויים בעולם וידוענים שונים מתוודים חדשות לבקרים כי הם לומדים קבלה, או לפחות מקושרים למקובל זה או אחר. במסגרת זו ישנה ספרות נרחבת למדיי המציגה את הקבלה בגרסאות מגוונות, הכל על פי ראות הכותב. פעמים רבות מדובר בגרסתו של פיליפ ברג או מיכאל לייטמן למשנתו של בעל הסולם, ר' יהודה אשלג, ופעמים אחרות מדובר בשילוב מזן אחר של ניו-אייג' ומושגים מסויימם מן הקבלה. מאידך גיסא, ישנה ספרות מחקרית רבה העוסקת בקבלה ומתפרסמת בשפות שונות, הן בידי בני ברית והן על ידי חוקרים שאינם בני ברית. פעמים שזו ספרות העוסקת בהיבטים הסטוריים או פנמנולוגים של הקבלה ופעמים שהקבלה שהחוקר מעוניין בהיבטים פסיכולוגים, או פסיכו-תיאלוגים שלה.
מחבר הספר שלפנינו, פרופ' דניאל מט, מוכר אולי לקוראי 'מוסף שבת' מן הראיון שערך עימו תומר פרסיקו והתפרסם לפני כמה חודשים על בימה זו. מט הינו חוקר קבלה ותיק, ומפעל חייו המרכזי הינו מהדורת הזוהר הביקורתית והמבוארת שהוא מפרסם באנגלית, ויש לקוות שמפעל עצום זה יתורגם עוד לעברית.
הספר שלפנינו הופיע באנגלית לפני כמעט שני עשורים ונמכר בעשרות אלפי עותקים באמריקה. אחר כך תורגם לשש שפות אחרות (בינהן קרואטית!), ועתה הוא מתפרסם בשפת המקור שלו, עברית. תכליתו שונה במעט משלל הספרים המפורסמים כיום על הקבלה – הן במימד המחקרי שלה, הן המימד העממי שלה והן במימד הדתי-קלאסי שלה. הספר הינו אנתולוגיה של מקורות מתוך הקבלה. ספרות הקבלה הינה אדירת מימדים, הרבה יותר, לשם משל, מן הספרות הפרשנית לתנ"ך או הספרות הפילוסופיה היהודית; דומני שרק הספרות התלמודית עולה עליה בהיקפה. גם גבולותיה לא לגמרי ברורים: מאימתי מתחילים לקרוא לחיבור "חיבור קבלי": האם רק מן המאה ה12 בצרפת, או שמא אף ספרי הסוד העבריים הקדמוניים יותר, כגון היכלות או ספר יצירה?
ידוע הוא שאין למעשה תורת ה"קבלה"; בחלוקה גסה ישנם "קבלות" רבות: תורת הסוד הקדמונית מבית מדרשם של התנאים או בני זמנם; ישנו את ספר יצירה; ישנה את הקבלה התיאוסופית, העוסקת בעיקר בעולמות העליונים ודרכי ההשפעה ההדדיים של העולמות והאדם; ישנה הקבלה האקסטטית העוסקת בעיקר בטכניקות להשגת מצבי תודעה מיסטיים; וישנה את קבלת האר"י וגוריו (הממשיכים לפתח את דבריו ולארגנם אירגון אחר איגרון, עד ימינו), החובקת עולם ומלואו, אך בעיקר עוסקת ב"כוונות": כיצד כל מצוה ברכה או תפילה "מתקנת" מקום מסויים בעולם העליון. הרוצה לערוך אנתולוגויה מן הספרות הקבלית צריך להחליט איפוא מה להכיל בה, ובעיקר, לא להכיל. אפשר להעמיד את השאלה גם באופן אחר מה בחר המחבר להראות לקרואטי (למשל) מבין הקודקס העצום הנקרא קבלה?
המחבר בחר טקסטים כמעט מכל סוג של ה"קבלות" שמנינו לעיל, אך נראה שחביב עליו במיוחד הקטעים המשקפים חוויות אקסטטיות-מיסטיות, ופחות קטעים המכילים ידע מסויים (על אף שכמה מהן מובאות באריכות). הפסקאות מובאות כלשונן מתוך המקורות, כשבסוף הספר הן מבוארות בביאור קצר ונוסף עליהן הפניות לספרות המחקר. אדם שאינו מכיר דבר מן הקבלה, אך יש לו רגישות לטקסטים בעל אופי מיסטי יכול להפיק עונג רב מאסופה זו; ואדם המכיר מעט את הקבלה מבטיח אני לו כי נוסף על קטעים "קלאסיים" שהוא בוודאי מכיר, יפגוש הוא פה ושם פנינים נדירות ביופין. לשם הטעימה, אצטט כמה מהן:
"דמה בדעתך שאתה אור וכל סביבותיך מכל פינה ומכל עבר אור. ונטה לך לימינך, ותמצא שהוא אור בהיר, ועל שמאלו ותמצא הדר שהוא אור מזהיר, ובינהם ולמעלה מהם אור הכבוד וסביבותיו אור החיים.." (עמ' 118, קטע המיוחס לר' עזריאל מגירונה)
"לשוות נגד פניי עשר ספירות בלימה… וראיתים היום הזה על ראשי למעלה ממני כעמוד, ורגליהם על ראשי וראשיהם למעלה למעלה מכל העולמות… וכל עוד הייתי משתכל בסולם זה שהוא שמו של הקב"ה אני רואה את נפשי דביקה באין סוף" (עמ' 129, מכתבי ר' יצחק דמן עכו)
במובן מסויים אסופה זו הינה השלמה לספר חשוב ומיוחד שחיבר מרטין בובר לפני כמאה שנה, "וידויים אקסטטיים" (שטרם זכה לתרגום עברי), בו הוא ליקט פסקאות בעלות אופי אוטוביוגרפי בהן מספר המחבר על החוויות המיסטיות שהיו לו, וכן לספרו הקלאסי של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה". שני מחברים אלו – כל אחד מטעמו – לא כללו ציטוטים מן המקורות היהודיים. "לב לקבלה" עשוי להיות התחלה של מפעל גדול המאסף וידויים מאלפים כמו אלו שראינו ומציגם להנאת הקורא.
מן העבר השני, המקובלים הינם הראשונים שיתנגדו "להנאה" מפוקפקת מעין זו. הקבלה רואה עצמה כעבודת ה', ולא ככלי להנאה חושנית נרקסיסטית, כמיסטיקת הניו אייג', ומעבר לכך דורשת שלימות בכל המידות, כולל כמובן שמירת המצוות. ובכלל, רוב רובה של הקבלה הינה פירוש לשמירת המצוות ונושאים כמו ייחודם הסגוליים של עם ישראל וארץ ישראל הינם מרכזיים בה. כל אלו נעדרים מן הספר שלפנינו, כמו גם קביעת המקובלים עצמם, שלא ניתן להפריד בין שמירת המצוות לאותן השגות מיסטיות-אקסטטיות המובאות בספר זה. כל זאת איננו ידוע לקורא הקוריאני של "לב הקבלה" כמו גם לחלק מן הקוראים העבריים. במילים אחרות, אופיה הפרטיקולרי של הקבלה מטושטש לחלוטין. כך שמצד אחד לפנינו קיום דברי הנבואה ש"מציון תצא תורה", ומצד שני היא יוצאת תוך שהיא עוברת תהליך "סטריליזציה" מכל היבט קונקרטי-יהודי.
אסיים בציטוט מן הקטע הכמעט אחרון בספר, קטע המייצג יפה – לדעתי – את עמדתו של המאסף על הקבלה, קטע שהוא למעשה חותר, במידת מה, תחת כל עץ החיים הגדול שהקבלה עשויה ממנו:
"נסתר נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו לחבירו כמו הטעם של המאכל – אי אפשר לספר לאדם שלא טעם זה מעולם, ואי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר… אבל מה שהם קואים 'נסתר' לחכמת הקבלה היאך הוא נסתר?! הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא 'נסתר'! אלא עניין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האר"י ז"ל – הכל בנויים על פי דביקות הבורא, למי שזוכה להדבק…" (עמ' 176, מדברי מנחם מנדל מפרמישיליאן)
