כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים
עורכים: רחל אליאור, יורם בילו, יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן
מאגנס, ירושלים תשע"ג, 452 עמוד, כולל מפתח
חלומות הינם חוויה מלאת הסוד שהיא האוניברסלית ביותר. גם אדם רציונאלי ביותר עשוי להשבות בקסמו של החלום ולנסות לתת מענה לחידותיו: מה פשרו? מה מבקש הוא לומר? כיצד הוא משקף את חיי או שמא מנבא לי משהו?
במסורת היהודית לחלום מקום של כבוד. ספר בראשית רווי בחלומות נבואיים. למעשה לדעת הרמב"ם כל ההתנבאויות שבתורה – פרט לאלו של משה – היום בחלום. החלום נתפס כמדיום בו האלהי מגלה את דברו לאנושי. המודע לחלומותיו יודע עד כמה דבר זה בעייתי – הרי החלום הוא מתעתע, נתון לפרשנויות סותרות וכמובן עצם שחזורו הוא הוא מעשה פרשנותו ("כל החלומות הולכים אחר הפה", לימדו חז"ל). זו הסיבה בגינה הדגישו הרמב"ם ואחרים שהנביא חייב להיות שלם בכח המדמה שלו, כח הדמיון, לבל יבלבל את דמיונותיו הפרטיים עם הדמיונות אותן רואה בחלום הנבואי. במרוצת הדורות קיבל תפקידים נוספים – לא רק קשר עם האל אלא גם קשר בין-אישי (בין שהם בחיים ובין שהם בחיים שאחרי החיים).
חז"ל, במקביל לקביעתם ש"חלומות שווא ידברו", הקדישו דיונים ענפים לדיון במשמעם של חלומות. בעקבותיהם גם חכמי אשכנז, ואחריהם המקובלים, וכמובן החסידים. אצל אלו האחרונים החלום מקבל נפח משמעותי במיוחד – הן מבחינת הדיונים התיאורטיים במהותו והן מבחינת כמות סיפורי ההתגלויות בחלומות המתועדים בספרותה.
תופעה רוויית סוד אחרת, שאף היא אוניברסלית, אך נפוצה הרבה פחות מן החלום, היא ה"דיבוק". דיבוק הוא מצב בו אשה (- ברוב המוחלט של המקרים) מרגישה ש"רוח" אחרת השתלטה עליה – היא מדברת מתוכה בקול גברי ובדרך כלל שוברת מוסכמות חברתיות, הן במעשה והן בדיבור. פסיכולוגים מכנים תופעה זו "איחוז" (Possession), והיא כאמור אוניברסלית, ומצויה בעיקר בחברות קדם-מודרניות. במסורת היהודית אנו מכירים תופעה זו החל מימי הביניים. תיאורים פנטסטיים יוכל הקורא למצוא בספר "שבחי האר"י", שכן בצפת של המאה ה16 תופעה זו היתה רווחת במיוחד.
רב המשותף לשתי תופעות אלו, החלום והדיבוק. הן מבחינה דתית והן מן הבחינה הפסיכולוגית. מן הבחינה הראשונה האדם ראה כאמור בשתיהן "עדויות" להתערבויות כוחות חיצוניים, רוחניים, או לתקשורת בין-אישית רוחנית. מן הבחינה השניה, החל מפרויד ואילך, הן החלום והן הדיבוק נתפסים כהתפרצויות של תכנים המודחקים על ידי ה"מודע". במקרה של חלום הדבר קורא כאשר ה"מודע" ישן, ובמקרה של דיבוק, בו ההדחקה חמורה יותר, הדבר מתפרץ אף מצב עירות. זה אגב ההסבר הנפוץ לכך שהדיבוק מצוי בעיקר אצל נשים – בעולם הקדם מודרני, בו קולה של האשה הודחק, לא היה לה צינור לבטא בה את קולה אלא דרך מצבי קיצון מבחינה תודעתית, וזה מה שהתרבות הסובבת פירשה בתור "דיבוק".
שתי התופעות טרם זכו למחקר שיטתי, לגניאולוגיה מובנית. עוד לא קם החוקר שיכתוב את ההסטוריה של החלום היהודי, או ה"דיבוק" היהודי, מראשיתו ועד ימינו, ויתאר את גלגוליו ויסביר את שינויי ההטעמות שלו. האסופה שלפנינו, פרי עטם של חוקרים מגוונים, עשויה להוות ללא ספק מספר אבני יסוד לבנין הגדול שעוד עתיד להבנות.
אסופה מגוונת זו מוקדשת לשתי התופעות המדוברות, חלום ודיבוק, ובהתאם לכך מחולקת לשני שערים. כותביה באים מן מתחום האנתרופולוגיה, מחשבת ישראל, ספרות ופסיכולוגיה ולדברי עורכי האסופה המאמרים נכתבו מתוך לימוד משותף ומפגש ממשי ובמגמה להביט על התופעות מתוך נקודת מבט מגוונת. אך אף על פי כן, אין בה תחושה שיש כאן מבט רב מערכתי על התופעה, אלא כל כותב, בסופו של דבר, מביט על חלקת הא-להים שבחר לו מתוך נקודת המבט המסויימת שלו, אם ספרותית, אם פסיכולוגית, ואם הסטורית. שאלות היסוד שהוא שואל הינן שלו ורק שלו, ואין הם מעניינות את זולתו. למרות חסרון זה (ושמא רק בעיני הוא חסרון), רמת הכתיבה וכתפיהם הרחבים של רוב הכותבים הביאו בסופו של דבר לפרקי מחקר משובחים על אנקדוטות מסויימות בהסטורייה הארוכה של החלומות והדיבוקים ביהדות (ומעט גם בעמים אחרים). בסקירה זו אין כוונתי להכנס בעובי הקורה של סוגיה זו או אחרת, מה גם שבמקרה של אסופה כל מאמר קובע ברכה כשלעצמו. רצוני רק להביא לקורא גרגרים של מחשבות לגירוי תיאבונו, ואידך זיל גמור.
השער הראשון פותח בסקירה כללית של חלומות במסורת היהודית, בכתיבתה הרהוטה והשופעת של רחל אליאור, אחת מעורכי האסופה. היא סוקרת מגמות מגוונות של החלומות שנשארו לנו בכתובים – חלומות מיסטיים, חלומות אפוקליפטיים, וחלומות חתרניים המדרבנים את האדם לפעולה. נוכח עיסוקי האישי בחלומות, בעיקר מן הזווית הטיפולית, עלתה בי המחשבה בעקבות מאמרה, שכמו שההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, כך גם סיפורי החלומות. חלומות פרטיים, המביעים דילמה מחייו של האינדיבידואל כמעט ולא שרדו בכתביו של שר ההסטוריה. וזו לבדה יכולה להיות הסיבה שאין לקרוא בחלום כתוב, בוודאי לא חלום עתיק, קריאה פסיכולוגית, אלא ספרותית-הסטורית, שכן עצם העלת החלום על הכתב יש בה מגמה מניפסטית, של הפצת דבר האל ואובד בה ההיבטים האישיים – אינדיבידואלים.
מאמרו של יורם בילו בשער זה מפתיע במיוחד. בילו הינו פסיכולוג שעבר מטאמורפוזה והיה לאנתרופולוג. יתכן שהמהפך בחייו קשור לעצם מושא דיונו במאמר זה. הוא מספר שתוך כדי עבודתו כפסיכולוג בחברה החרדית, בתיווך של אחד ממטופליו הגיע אל מקובל, הרב שאול פתיה (בנו של המקובל יהודה פתיה, וסבה של הפרופסור חביבה פדיה), שהוא משמש גם כ'פותר חלומות' לבני קהילתו, יוצאי עירק. מה רבה תדהמתו היתה לגלות כי פתרון החלומות שהוא מציע מזכיר את האופן בו פרויד היה מתבונן בחלום – היינו כמסתירים היבטים מיניים בחייו של האדם. בילו אינו מאמין כי הרב פתיה הכיר את מפעלו של פרויד ועל כן למעשה יש כאן מהלך חשיבה עצמאי. מעניין לציין שהאלמנטים הנראים בחלומות אותם מספרים בני הקהילה למקובל, הם כולם תשמישי קדושה – תפילין, טלית, ספר לימוד, תפילה. בילו מטעים זאת באומרו כי "הרציונאל להתמרה (טרנספורמציה) סמלית זו מעוגן בזיקה האינטימית שבין ארוס לחוויה דתית, שהקבלה נתנה לה מבע כה מרכזי באמצעות מערכת מושגים ודימויים עשירה" (עמ' 187). לדידם של חולמים אלו, המכירים החלום הינו האיזור בו התת מודע של האדם, הלכוד במיניות, פוגש בסמלים המיניים מעולמה של הדת ומביע מבעדן את דחפיו. אעיר רק שבילו, כמו גם כותבים אחרים באסופה, בגשתם לניתוח חלום מן ההיבט הפסיכולוגי, נוקטים בשיטה הפרוידיאנית בלבד. דומני שמבטים אחרים, כמו אלה היונגיאנים, עשויים לשפוך אור נוסף להבנתם.
בשער השני העוסק כולו ב"דיבוק", הוקדש נתח רחב לאנ-סקי, ולא פחות מארבעה מאמרים מזכירים אותו. אנ-סקי, או בשמו שלמה זיינביל, ידוע בשל כתיבת המחזה "הדיבוק" – שבימים אלו זוכה לעיבוד מחודש בתיאטרון גשר. א-נסקי גם עמד בראשה של "המשלחת האתנוגרפית" שיצאה בראשית המאה העשרים ללקט סיפורים, עדויות ואף מנגינות מן העיירות היהודיות במזרח אירופה. שנים רבות פרי עמלה של המשלחת היה שבוי בגנזך הרוסי. בשנים האחרונות הסטוריונים מעלים מן האוב מנגינות וסיפורים נשכחים שמשלחת זו למעשה הצילה מקטיעת המסורת על ידי הצורר הנאצי. באסופה שלפנינו רבקה גונן מפרטת את סיפורה של משלחת זו, ורבקה דביר-גולדברג עומדת על שורשיו החסידיים של המחזה הדיבוק. באופן לא מפתיע, היא מלמדת כי שלר' נחמן מברסלב מקום מרכזי. מרכזיות השורשים החסידיים של מחזה מוצלח ורב השפעה זה, הינה לדעתי הוכחה נוספת, למה שכתב בובר לפני כמאה שנה: "שום התחדשות של היהדות איננה אפשרית אם אין היא נושאת בתוכה את היסודות של החסידות" (מובא שם, עמ' 367).
אנ-סקי וה"דיבוק" שלו מופיע גם במאמרו של צבי מרק אודות יונה וולך. בניגוד לדעה הרווחת על משוררת זו, היה לה עולם דתי-מיסטי שנידון היה להיות נסתר מעין כל, מחוסר יכולת לדברר אותו לאוזניים קשובות. וכך היא סיפרה בראיון להילית ישורון, על יחסיה עם משוררים בני זמנה: "מה שהביא לפיצוץ היה האמונות הדתיות שלי. את זה הם בכלל לא יכלו להבין. אז פרשתי מהם. שאלה: את מאמינה באלוהים גם היום? תשובה: כן.. יש אלהים בעצמונו. אנחנו עצמנו אלוהיות שלא יודעות להשתמש באלוהים שבתוכן…". לענין הדיבוק, מנתח שיר של וולך העוסק בדיבוק, וניכר שהוא נכתב מתוך חוויה אישית של תופעה זו. את שורשי השיר מזהה מרק, כאמור, באנ-סקי. יותר משהמאמר עוסק בדיבוק, הוא פותח צוהר לקריאת יצרותיה של משוררת זו – עד כמה שזה עשוי להשמע מפתיע – על רקע אמונתה באל ובמיוחד על רקע הספרות החסידית.
עשוי היה הקורא לחשוב כי הדיבוק הינה תופעה השייכת לעולם הקדם-מודרני, הטרום-פרוידיאני, וכי כיום "דיבוק" אינו אלא חלק מפולקלור. אך שני מאמרים עוסקים בדיבוקים בני זמננו. האחד של אליעזר ויצטם ונמרוד גריסרו, אודות דיבוק ("רוחות זאר") בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל, והשני של עליאן אלקרינאוי על דיבוקים בחברה הבדואית בת ימינו. אתעכב לרגע על הראשון שממנו למדתי שני דברים מפתיעים. הראשון, שהדרך המסורתית של האתיופים להתמודד עם "רוח הזאר", הרוח המתלבשת על האדם (אשה על פי רוב) וכופה עליו תחושות נוראיות, איננה לגרש אותו ("צא דיבוק" – כפי שנזף פעם הרב בצרי בדיבוק לא מזמן), אלא להתיידד איתו, להגיע עימו לעמק השווה. ישנו טקס מיוחד בו מנכיחים את הרוח ומבררים את מבוקשו. מסתבר שהם לא דורשים הרבה יותר מלשתות תה מסויים, ובכך לא ישבשו את החיים לאדם עליו התלבשו. ואכן, טקס התה מרגיע את הסימפטומים. הדבר המפתיע השני הינו שדבר זה עודנו רווח בקרב יוצאי אתיופיה. בעוד שבקבוצות הגירה אחרות – למשל יוצאי מרוקו – ה"דיבוקים" הופיעו רק בארץ המוצא, ואין תעוד על "דיבוק" של מהגרים שהופיע לראשונה בארץ, בקרב יוצאי אתיופיה ה"דיבוק" עשוי להופיע אפילו אצל אדם שנולד בארץ! אם ה"דיבוק" הוא אכן קול פנימי שאין לו איך לבטא את עצמו אלא בצורת פסיכוזה, הרי שלפנינו תופעה שאין כמוה על מנת ללמד עד כמה קהילה זו עוד לא נטמעה במדינת ישראל ועד כמה קולה אינו יכול להשמע.
