אביה המדומיין של הציונות הדתית
הספר שלפנינו, כפי שאפשר כבר ללמוד מכותרתו, הינו ספר פולמוס. הוא בא לשחוט פרה קדושה, שכבר רובצת לה בהנאה מרובה מזה זמן במחנינו, ובחיכה סיפור הסטוריוגפי אלטרנטיבי ממה שהכרתי עד כה. שמעתי על כך לראשונה כשלמדתי בקורס הכשרת מדריכי סיורים בירושלים והוקסמתי מעוצמתה. בלי ביקורתיות יתירה, העברתי את מה שאני יודע גם למודרכיי בסיורים השונים. טענה חתרנית זו טוענת, שהציונות החלה למעשה עם תלמידי הגר"א, שעלו ארצה בראשית המאה ה19, הרבה לפני שנולד הרצל ואף עוד לפני מה שאנו מכנים 'מבשרי הציונות' (הרבנים קלישר ואלקעי, שפעלו באמצע אותה המאה). יתרה מזו, תלמידי הגר"א עשו זאת במצוות מורם הגדול, שהינו ה'הון התרבותי' הגבוה ביותר בעולם התורה (האשכנזי) בשלוש מאות השנים האחרונות. ואם יש דברים בגו, הרי שהציונות הדתית זכתה פעמיים – לא רק שאיננו 'לאומיים אך דתיים', כפי שמתריסים בנו החרדים, אלא אנחנו ממשיכיו האמיתיים של מי שאתם (החרדים) רואים בו את אבי עולם הישיבות בעת החדשה.
מ"ריבלין בונה השכונות" ועד לריבלין הנשיא
לפנינו איפוא סוגייה הסטוריוגרפית מורכבת, שעסקו בה חוקרים חשובים, וכותב שורות אלה, הניזון ממחקריהם, אין לו אלא מה שעיניו רואות, ובזהירות רבה אכניס ראשי בין האריות. ובכן, ההסטוריוגרפיה המוקבלת אינה רואה חשיבות הסטורית לכך שכמה עשרות משפחות, הכוללות את בכירי תלמידי הגאון מוילנא (שנפטר בסוף המאה השמונה-עשרה) עלו ארצה בראשית המאה התשע-עשרה. לשיטתה, עלייה זו היתה לשם לימוד תורה בארץ הקודש, ארץ שהיא מסוגלת ללימוד תורה יותר מכל מקום אחר, בין השאר בגלל האקלים הנח שלה (!). תמונה הפוכה לגמריי הציגו צאצאי משפחת ריבלין, אחת המשפחות החשובות ב'ישוב הישן' בירושלים, שלזכותה יש לזקוף כמה מן השכונות החדשות מחוץ לחומות (בראשם – נחלת שבעה). שלמה זלמן ריבלין (1884-1962) החל מפרסם באמצע המאה העשרים שורה של חיבורים, בהם הוא טוען שאבותיו ובעיקר סבו הגדול, ר' הלל מן העיר שקלוב, שהיה לטענתו מתלמידי הגר"א, עלו לארץ במצוות הגאון, מתוך תפיסה שניתן לקרותה 'ציונית':
"עיקר תכניתם של תלמידי הגר"א היו: (א) מצוות הרחבה, הרחבת הישוב (ב) בנין ירושלים בשיעור של 'שישים ריבוא בשעריך'.. (ג) ביעור שממת הארץ על ידי בנין ונטיעה" (עמ' 84 בספר שלפנינו).
הנה כי כן כל האידאליים הציונים כבר היו ידועים לתלמידי הגאון והם פעלו באופן מאורגן להגשימם. לא זו בלבד, אלא שכל זה היה בשליחותו של הגאון עצמו, שניסה כידוע להגיע לא"י ולא עלה בידו. הגאון לימד את תורת הגאולה הזו לתלמידו הלל הנזכר – לו בלבד ולא לזולתו (שהרי איננו שומעים זאת מאף תלמיד אחר, גם אלו הבכירים) – והוא שיזם את כל המפעל הגדול הזה. נמצאנו למדים איפוא שזכות ראשונים על כל המעשה הציוני שמור לתלמידי הגר"א, והשכחתם מן ההסטוריוגרפיה הנה מעשה סילוף ציוני.
הספר הידוע ביותר של שלמה ריבלין הינו "קול התור". בספר זה מפרט המחבר את תורת הגאולה שקיבל מזקנו תלמיד הגר"א, והקורא משתומם כיצד כל התורה הציונית מצויה היתה כבר בידי הגאון כמאה שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון. משלהי המאה העשרים, ספר זה זכה להתקבלות של כבוד בקרב הציונות הדתית. הרב מנחם כשר כלל אותו בספרו 'התקופה הגדולה', וכפי שמובא בספר שלפנינו, הוא מצוטט בישיבות הסדר רבות ועל ידי רבנים ידועים כר' זלמן מלמד והרב אבינר. יתירה מזו, הספר צוטט מספר פעמים על ידי נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין, שאף קבע 'להרצל וחבריו למעשה הציוני זכויות רבות, אבל זכות הראשונים שמורה להורי הורינו, ששינו המציאות בארץ והניחו את התשתית לציונות. זו הייתה העלייה הראשונה האמתית' (עמ' 7). וכן צוטט בכנסת על ידי ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו (עמ' 199).
הספר שלפנינו, נכתב על ידי פרופ' עמנואל אטקס, הסטוריון מוכר וותיק של העת החדשה היהודית. כתיבתו של אטקס מתייחדת בבהירותו ובשיטתיותו המתודולוגית. לעולם יציג את דבריו חולקיו בכבוד הראוי וינמק ברהיטות את דעתו. ברם בסוגייה דנן דומה שהמחבר פעל בלהט אישי, שפה ושם קלקלה את השורה. אטקס עצמו מבניה של הציונות הדתית, אך סולד סלידה אישית עזה מכל גילוי משיחי שלה. בספר זה מבקש המחבר בראש ובראשונה לקעקע את מה שהוא מכנה 'המיתוס הריבלינאי' על כל רבדיו, ולאחר מכן לנקש את השתרשרותו של המיתוס בשדה המחקר האקדמי. הוא גם מצביע באופן נרחב על התקבלותו של המיתוס בחוגי הציונות הדתית, כפי שראינו, ודומה שהוא מקווה שהדבר יביא לשינוי השיח גם בשדה זה.
המיתוס הריבלינאי
עיקר הספר מוקדש למטרה הראשונה. לשם כך הוא מבקש להוכיח ששלמה ריבלין, הוא ולא אחר, מחברו של הספר 'קול התור' הנזכר, מראשיתו ועד סופו, ואין במניפסט הציוני-חרדי הזה מילה אחת שהיא מסורת מאבותיו. לשם כך הוא פורס את מלוא יריעת יצירתו הספרותית של שלמה ריבלין, ומראה שעניין יצירת הסטוריה מדומה הינו שיטתי בכתיבתו. כך למשל בספרו 'חזון ציון' (1947) המחבר מספר על תנועה ציונית שקמה בעיר שקלוב כבר בשנת 1806 שתכליתה להביא לארץ ישראל שש-מאות אלף יהודים, על מנת שהגאולה תוכל להתרחש בשנת הת"ר (1840), על פי הפסוק 'קול התור נשמע בארצינו', ובעקבות דרשת ספר הזוהר על פסוק זה). מובן שתנועה זו לא היתה ולא נבראה. בספר אחר של ריבלין, 'מוסד היסוד', הוא מספר על פעילותו של 'הועד הכללי' של הכוללים הפרושיים באמצע המאה התשע-עשרה, לו הוא מייחס בין השאר את הקמת הכח העברי הראשון שנועד לשמור על יהודים בכוחות עצמם, ה'גבארדייה'. אם הדבר היה נכון אז הרי שהיינו צריכים לקבוע ש'השומר' אינו אלא חיקוי של פעולת הישוב הישן, אך לא כך הדברים. גם זו בדייה של ריבלין, ויש עוד דוגמאות למכביר. מדוע שאיש חרדי עם יחוס כה רם יעסוק בבדיות מעין אלו? אטקס טוען שריבלין נתפס למעשה לרעיון הציוני בכל רמ"ח איבריו. בן אחד שלו היה חבר בהגנה, אחר לפלמ"ח, אחר לאצ"ל ואחר אף לקומונה של השומר הצעיר (!). ועל כן "הזדהות עם המפעל הציוני מכאן, והזיקה הנפשית למורשת אבותיו מנהיגי היישוב הישן מכאן, הכניסו את שלמה זלמן ריבלין למלכוד, שהרי הישוב הישן והציונות היו עוינים זה לזה.." (עמ' 174), "את הפתרון לקושי הזה הוא מצא בהשלכה אנכרוניסטית של מאפייני המפעל הציוני על היישוב הישן, היינו בטענה שעליית תלמידי הגר"א לארץ ישלראל בראשית המאה התשע עשרה היא ראשית הציונות" (עמ' 177) ולשם כך פרסם שורה של ספרים בהם שורה ארוכה של בדיות, על מנת לקעקע רעיון זה.
אין ספק שבעניינו של ריבלין עשה אטקס עבודה יסודית, והראה במגוון דרכים, עד כמה 'המיתוס הרבילנאי' אינו מתחיל. אמנם עיקר פרסום הרעיון שלתלמידי הגר"א 'זכות הראשונים' (בלשון הנשיא ריבלין) בא מן הספר 'קול התור', והוא זה שמצוטט בישיבות ובסמינריונים של בני עקיבא, אך ביטול 'המיתוס הריבלינאי' אינו עוקר כלל ועיקר את מוקד העניין. שרשרת הטיעונים לפיהם לגר"א היתה תורת גאולה אקטיביסטית, ושהוא עודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל מטעמים משיחיים, ושתלמידיו אכן עשו זאת, ושאכן היו ציפיות משיחיות לקראת שנת התור (1840), לכל אלו מצאו חוקרים אחרים שלל סימוכין, בלי כל זיקה לספר 'קול התור'.
הציונות של תלמידי הגר"א
עיקר חציו של אטקס מכוונים כאן לחוקר שהעלה סוגייה זו של תלמידי הגר"א לסדר היום ההסטורי, והוא הדובר העיקרי שלה בכל מקום, ד"ר אריה מורגנשטרן. מן הספר של אטקס עלול להתקבל הרושם שמורגנשטרן קרא את קול התור, האמין לדבריו וקבע את הדברים כאמת הסטורית. ולא היא. בספרו 'גאולה בדרך הטבע' – חיבור שאטקס כמעט ולא מתייחס אליו – ישנו דיון על 'שתי מסורות על ראשית עליית תלמידי הגר"א'. האחת, המסורת הריבלינאית, הנועצת כאמור את פרוייקט העלייה בר' הלל משקלוב, והשניה מסורת על ר' חיים מוולוז'ין, בכיר תלמיד הגר"א, שהוא (ולא ר' הלל) היוזם לעליית חבריו לארץ. מורגנשטרן דוחה לגמריי את המסורת הריבלינאית ולמעשה מבסס את כל 'המשיחיות' של עליית תלמידי הגר"א, על מקורות אחרים לגמריי. עם מקורות אלו אטקס לא מתמודד.
ככלל, מן הספר עולה שמורגנשטרן הינו חוקר שרלטן שאינו יודע לקרוא מקורות הסטוריים, ועושה בהם כבשלו; והכל מתוך להט אידאולוגי, להראות ל'חילונים', ש'אנחנו היינו כאן קודם'. ולא היא. ספריו של מורגנשטרן גדולים במקורות חדשים שההסטוריונים של שמו ידיהם עליהם, ובראשם אוצר בלום של מכתבים מן הפקידות ההולנדית (ה'פקאו"ם') שהיתה בארץ באותם ימים והכירה את הנעשה ברחובותיה הצרים של ירושלים יותר מאת הפוליטיקה באמשטרדם, כתבי מסיונרים ועוד ששהו בארץ ועוד מקורות רבים. אמנם, כפי שהראה אטקס ואחרים, פעמים שמורגנשטרן מסיק מסקנות ממקורותיו שהינם מרחיקות לכת יתר על המידה, אך עדיין בכוחם של מקורותיו, לכל הפחות, להראות שהתמונה באשר לתלמידי הגר"א מורכבת יותר ממה שסברנו עד כה. ואתן לכך דוגמא אחת. תלמידי הגר"א ובניהם עסקו באינטנסיביות בגאולת 'החורבה' בירושלים. משעלה בידם הדבר, אחדים מהם ראו בכך במפורש 'אתחלתא דגאולה', ואף פסקו שיש להפסיק לקונן על החורבן ב'תיקון חצות', ואף לא לומר את הבית 'התעוררי מעפר קומי' שבפיוט 'לכה דודי'. האם דבר קטן הוא? זאת ועוד – לאחר שנת התור, בה הגאולה לא הופיעה, היתה תופעת התנצרות בקרב תלמידי הגר"א. אין ספק שדבר זה מעיד על ציפייה עצומה לגאולה. אמנם אין להסיק ממה שארע בירושלים בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, לעולמו של הגר"א עצמו, אך יש להתייחס לכל חוליה וחוליה בטיעון המורכב של 'ציונות תלמידי הגר"א' בפני עצמו.
בנוסף, נראה שאטקס ממעיט בענין שעמד עליו חוקר משנתו הקבלית-משיחית של הגר"א, עמנואל שוחט. בישרותו, הכניס אטקס גם את מאמר התגובה של שוחט כנספח לספר שלפנינו. העניין שנראה לי 'שובר שיוויון' בסוגיית ה'ציונות' של הגר"א, הינו שהלה סבר שהגאולה הבאה תהיה לא במודל של הגאולה הראשונה, יציאת מצרים, דהיינו גאולה ניסית בידי שמים, אלא במודל של גאולת בית שני, 'התעוררות כורש' – דהיינו גאולה בדרך הטבע. אטקס טען בדביקות שעדין לא יצא הגר"א מן הסטנגציה המסורתית, שהגאולה תבוא בידי שמים – גם אם בדרך הטבע ולא בדרך של ניסים ונפלאות – ועל כן גם העליה ארצה אינה לשם קירוב הגאולה. לדעתו, הפער שבין תפיסת הגר"א לבין התפיסה ה'ציונית' שיש בכח מעשינו לקרב את הגאולה, הינו כ"מרחק בין שמים וארץ". אך דומני שהקביעה שהגאולה תבוא בדרך הטבע, כמו בימי כורש, יש לה פוטנציאל לקטליזטור משמעותי לגאולה. שהרי מי קובע מיהו 'כורש' המודרני? ואולי גם לאל ידינו 'לסייע' ל'התעוררותו'? המעבר בין גאולה ניסית לגאולה בדרך הטבע, הינו דרמטי יותר ממה שאטקס מוכן להודות.
הרמה להנחתה
כללו של דבר, הספר שלפנינו מציב אתגר גדול בפני משפחת ריבלין, אך יותר מזה – אל כל אותם אגפים בציונות הדתית ובמערכת החינוך שקיבלו את המיתוס הריבלינאי ואת ההסטוריוגרפיה של מורגנשטרן. אציין אגב, שכמורה להיסטוריה מעולם לא נתקלתי במסמך רשמי המבקש להציג 'תמונה חדשה' של 'הישוב הישן', כראשוני הציונים. עיקר חדירתו של המיתוס הינו לעולם הישיבות והמכינות וכן לעולם הדרכת הסיורים בעיר הקודש. אך בניגוד לטון החד משמעי והאף הבוטה של הספר, להבנתי, לא נאמרה המילה האחרונה. חקר משנת הגר"א וחקר הגות תלמידיו עדין בעיצומה. אתן לכך דוגמא אחת, ובזה נצא ידי חובת הספק. אחד מן החוקרים הבולטים של המשיחיות היהודית בכלל ותלמידי הגר"א בפרט, הינו פרופ' יהודה ליבס מן האוניברסיטה העברית. חוקר זה הראה שהגר"א ואחרים מתלמידיו ראו בפרשת השבתאות, בה רוב קהילות ישראל האמינו שהמשיח כבר הופיע, מעין שלב שהשתבש בדרך לגאולה הכללית; וכי הגאון עסק בפועל ב'תיקון' רוחני לשלב הכושל הזה. היתכן שסוגייה זו כה העסיקה את הגאון רק ברמה התיאורטית והוא לא פעל דבר במישור המעשי? ליבס עצמו סבר שהתשובה היא שלילית וכי לגר"א ולתלמידי היתה אידאולוגיה משיחית-מעשית. אטקס ציין בהערה, תמוהה למדי, ש"יש להניח שאילו היה מודע [=ליבס] לדיון הביקורתי בסוגיה זו כפי שהוצג לעיל ובכלל זה לביקורת שנמתחה על המחקרים של שוחט ומורגנשטרן, היה נמנע מלהסתמך עליהם בסוגיה זו" (עמ' 166 הערה 22). ליבס מתגורר לא הרחק מאטקס, והאחרון כבר הוכיח שהוא מסוגל להגיע רחוק יותר לשם חקר האמת ההסטורית. מדוע איפוא לא נשאל ליבס לעמדתו? ללמדך, שכאמור הסוגיה מורכבת למדיי וכי יש לה פנים לכאן ולכאן גם בקרב ההסטוריונים היותר נחשבים בני זמננו.
עמנואל אטקס
הציונות המשיחית של הגאון מווילנה – המצאתה של מסורת
כרמל, 2019, 272 עמ'