העם המחוצף / יהודה באואר

יהודה באואר, העם המחוצף, נהר ספרים, 2013, 338 עמודים

פרופ' יהודה באואר, יליד 1926, הסטוריון, חוקר ידוע של תקופת השואה, פרסם לאחרונה ספר מסות עם מבט חובק עולמות, על ההסטוריה היהודית מראשיתה ועד ימינו-אנו. יש משהו מרענן בכך שאנשי רוח טורחים לשבת ולכתוב מסות מעמיקות, המשלבות את הידע הרב שצברו עם ניתוח של המצב כיום. אלא שבמקרה של הספר שלפנינו, דווקא מכרסם הספק האם ידע על העבר (הסטוריה) יכול לעזור במשהו בהבנת המציאות כיום. במובן זה שונה ספר זה מספרו הקודם של באואר, 'הרהורים על השואה' (יד ושם 2010?) אף הוא ספר מסות ולא מחקר הסטורי דקדקדני (ובאואר הוכיח בעשרות מחקריו שכשהוא רוצה לדייק, הוא יודע) – שהוא מעין מבט-על של הסטוריון הממפה את הידע הרב שנצבר עד כה, מבלי לנסות לייצר אמירה פוליטית זו או אחרת. ספרו הקודם הסב לי – כמי שמכיר את השדה פחות או יותר ורק מבקש שמישהו יעשה לו סדר – עונג רב. בציפיה רבה נגשתי לספרו הנוכחי, אך לדאבון הלב, הוא הביא רק למפח נפש.

הספר מחולק לשמונה פרקים, כל אחד בן כמה עשרות עמודים, כשכותרתם לרוב אינה קולעת לתוכנם. דבר זה מביא למצב העגום, שגם את דברי הטעם המצויים בספר קשה מאוד לאתר. הם מצויים בתוך בליל של מידע, הכתוב סך הכל בצורה קולחת, אך ללא כותרות משנה או כל נסיון אחר למפות את הפרק. הדבר קשור גם לשמו של הספר "העם המחוצף", ממנו משתמע שלפנינו הסטוריון "שובב", המתבונן בתולדות עמו ומתפעל, המייחס לו אוונגרדיות כזו או אחרת, חתרנות מתסיסה או כל כיוצא בזה. ברם הקורא בספר לא ימצא שמץ מכל זה. מלבד פה ושם סיסמאות שאין מאחוריהם כל תוכן, לא מובן מה "מחוצף" בעם היהודי. במקום היחיד בו דן ההסטוריון המלומד בשאלת השאלות, מה סוד קיומו של עם ישראל בגלות, הוא למעשה אינו עונה תשובה, פרט לכך שהיהודים "היו זרים – הרי בשל חוקי הכשרות אי אפשר היה לאכול איתם והם שמרו על יום מנוחה בשבוע שהיה שונה מיום המנוחה שהתפתח אצל הנוצרים או המוסלמים" (עמ' 60). אך מה הביא את היהודים להדבק בדתם השונה? מנין "חוצפתם" הזו? לכאורה היה ניתן לנסות להשיב על כך מתוך התעמקות באופייה של הדת היהודית. אלא שלבאואר אין את הכלים – כפי שעוד נראה בהמשך – להבין ולו מעט ממנה.

כאמור כמה חלקים מן הספר שווים קריאה. בעיקר אלו העוסקים בשואה ובתולדות האנטישמיות. לו היה ניתן לגזור חלקים אלו ולפרסמם כמאמרים בפני עצמם היה מוטב. שם שופך באואר אור חדש על שאלות ישנות כגון מה הביא את היטלר לפתוח במלחמת העולם השניה (אנטישמיות), מה יכלה יהדות העולם לעשות על מנת להציל בכל זאת את יהדות הונגריה (לא הרבה), וכיצד ניתן להביס את האיסלם הקיצוני המשתלט על העולם המוסלמי (לחזק את את המוסלמים המתונים). בחלקים אלו באואר מתגלה כמה שנקרא "אינטלקטואל" – היינו איש רוח, המחזיק בנכסי ידע לא מבוטלים, השוטח את עמדתו מתוך הבנה של המטריה בה הוא עוסק ומנסה לנבא בצורה שקולה ומנומקת לאן הולכים הדברים. שונה לחלוטין הדבר ברוב חלקיו האחרים של הספר, בהם הוא מתגלה, כמו שהוא חוזר ומכנה את הרב עובדיה יוסף – "יודע הרבה אך לא מבין בכלום". למרבה האבסורד, ישנו דמיון עמוק בין באואר יבל"א לרב עובדיה המנוח: שניהם אנשי ידע המדברים שתי שפות – האחת פיוטית ומהוקצעת, והשניה עממית ושטוחה. בכל מה שנוגע למסורת היהודית, וכל שכן לימין בישראל, שפתו של באואר יורדת עד מתחת לזו של אחרון הטוקבקיסטים. כמו ילד קטן המשתעשע לומר את המילים האסורות עליו (שמות ההפרשות אותן השאיר באסלה), כך באואר מתענג לקשור את הימין בישראל עם אוסאמה בן לאדן, את המתנחלים עם גבלס וכל כיוצא באלו.

אך השפה הרדודה היא הבעיה הקטנה יותר של באואר. לדעתו "אין צורך להיות משולש כדי להבין גיאומטריה" (עמ' 326), ולכן לא צריך להיות דתי כדי להבין בדת היהודית. זה כמובן נכון, אבל כן צריך לדעת לקרוא נכון טקסטים מסורתיים-יהודים, כן צריך כלים של מדעי הדתות, וכן יכולת אמפתית-רגשית להבנת עולמם של דתיים. כל אלו חסרים לחלוטין לבאואר, וכך יוצא שהקורא המבין ולא באופן בסיסי במקורות היהדות וחש במשהו את עולמה, יוצא נבוך למקרא דבריו. כיצד אדם בעל שיעור קומה כזה שוגה במקומות שתינוקות של בית רבן לא היו שוגים גם אם היו מעירים אותם באמצע הלילה. זהו דיסוננס בלתי נתפס, ואולי מלמד משהו עמוק יותר על השמאל הישראלי, מעבר לתופעה האבסורדית ששמה יהודה באואר.

ניקח פנינה אחת לדוגמא: "האמירה שחורבן הבית השני היה תוצאה של מריבות פנימיות ("על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"), בשקר גמור יסודה. וקיימת ממשית בעצם ההיאחזות בסיפור שקרי זה. מרד נגד רומי, בשיא כוחה, במאה הראשונה לספירה, היה מראש חסר כל סיכוי. הרפתקנות חסרת אחריות זו הונעה בעיקרו בידי אותה משיחיות ("שקר") החוזרת על עצמה באידאולוגיה של "גוש אמונים" ויורשיו במה שמכונה יש"ע, ועד ל"נוער הגבעות" ורבני "תורת המלך" בימינו: הקב"ה יעזור, יעשה ניסים, ואנחנו נעזור לו על ידי התעמרות בפלסטינים, במגמה לגרום לעזיבתם-גירושם, כי לנו הארץ הזו" (עמ' 33-34). הנחות היסוד של באואר כל כך רבות וכל כך מוטעות עד שלא ניתן לקרוא את הטקסט הזה מבלי לשפשף את העיניים האם הוא באמת קיים. הוא מניח שחכמים באו לפרש את ההסטוריה כמו שהרומאים כתבו הסטוריה, היינו במונחים של סיבה ותוצאה קונקרטים; קריאה פונמנטליסטית מעין זו במקורות חז"ל ("סיפור שקרי!" זועק ההסטוריון) שאינני יודע אף אם אחרון החרדים מחזיק בה, חוזרת במקומות רבים בספר. כך למשל הוא נזקק להפריך את סיפור המבול, בשביל ללמד שאין דבר כזה "בן נוח" מבחינה הסטורית ומימלא ההלכה גבי "שבע מצות בני נח" טועה… (עמ' 285). כל כך מביך. טעות אחרת היא שסיפור קמצא ובר קמצא קשור לחורבן בשל מריבות פנימיות. אדרבה, לו היה קורא פעם אחת בחייו את הסיפור במקורו, היה בוודאי שמח לגלות שהאגדה מטילה את האחריות על זכריה בן אבקולס, שלא ידע "לחפף" בהלכה ולוותר כשצריך. הנחה אחרת שלו היא שהימין "נאחז" בסיפור זה דווקא כדי לבסס את עמדתו המיליטנטית. ככל הידוע לי, סיפור חורבן הבית השני נלמד תמיד כאזהרה מפני קיצוניות, וזה מפאת עמדתו של רבן יוחנן בן זכאי, שהעדיף כידוע "חסד ולא זבח", ושיש להרבות ב"אהבת חינם" בשביל הבית השלישי. אינני זוכר ולו פעם אחת שהדוגמא של בית שני הובאה כתמיכה במעשה ההתנחלות. זו לא הפעם היחידה בספר שבאואר יודע היטב כיצד מחנכים את חובשי הכיפה, ומימלא הוא כבר מזהיר מפני ה"סכנות" הצומחות מהם. היה מקום לחשוב, שמאז פרויד וחבריו, שישבו באירופה וידעו לתאר לפרטי פרטים את טיבם הפסיכולוגי והחברתי של שבטים פראיים באפריקה ("אנתרופולוגית כורסא" כינו זאת) העולם המחקרי השתנה. אך לא. על כל פנים לא אצל באואר, הכותב "מסות", מכורסת ביתו שהיתה עד לא מזמן בגבעת זאב (התנחלות לכל הדעות) ומה אכפת לו מה המציאות. אגב הניתוק מן המציאות, באואר ההסטוריון הדגול עוסק באובססיביות בנוער הגבעות (המתחלפות לו, בלא משים, בכל הימין בישראל), מבלי שפעם אחת ישאל – כמה הם? מה מוצאם הסוציו-אקונומי? האם הם מוקעים על ידי ציבור ההתנחלויות או נתמכים על ידם וכולי. דומה שאם לא היה את "נוער הגבעות" הוא היה חייב להמציא אותם, אחרת כיצד ימלא ברפש כל כך הרבה עמודים. הנחה שלישית היא הגזירה השווה שלו בין קיצוני הבית השני, גוש אמונים ואנשי "תורת המלך". ושוב, איפה הרגישות האקדמית? מילא, אוהד ביתר, שאינו מסוגל להבחין בין שחקן כדורגל ערבי לבין מחבל. אבל פרופסור? היכן הראיה המורכבת של גוש אמונים, הנעה בדיאלקטיקה מופלאה בין ריאליה ומציאות, בין אוונגרדיות לבין תלות מוחלטת ב"עם ישראל" הקונקרטי (עיין ערך התנתקות); והיכן ההבחנה בין הנחות היסוד של גוש אמונים, המבוססות ברובן על הרב קוק וממשיכיו, לבין תורת המלך, הנובע מאינטרפטציה מאוחרת לחב"ד? בושה וחרפה לאינטילגנציה. ממש כך.

חוסר ההבנה המוחלטת שלו בניואנסים דתיים בפרט ובהלכי מחשבה דתיים בכלל, בא לידי ביטוי גם ב"דיונים" שלו בתיאולוגיה הדתית שהתפתחה כתגובה לשואה. הוא מגחיך את הוגי הדעות אותם מזכיר, ומבלי משים הוא מגחיח את עצמו. כך למשל ב"דיונו" בעמדת הרבי מלובביץ' באשר לשואה (עמ' 81), ממנה הוא מסיק שהרבי סבר שהשואה היתה אירוע חיובי סך הכל, ומכאן שעמדתו דומה לזו של שייח יוסוף אל-קרדווי, מטיף איסלאמי קיצוני, שטוען שהשואה היא מעשה אללא. איזה תחכום. איזו רגישות. לו היה קורא פעם בדבריו של הרבי מלובביץ', ובוודאי אם היה טורח להבין אותם על רקע ההגות החסידית כולה, היה מגלה שהמניע העמוק לדבריו של הרבי מלובביץ' על השואה נבעו מאהבת ישראל כל כך עמוקה שהיתה לו, עד שדחה בשתי ידים את ההשקפה שהשואה באה על חטאים, דעה שבאואר מגחח עליה במקום אחר. אך למה להתעמק, כשאפשר לשים בפי יריבך את הדעות שראוי שיהיה להם, וכך תוכל להשמיץ אותו מבלי לתת דין וחשבון למציאות. הרי איזה חב"דניק יטרח לקרוא את ההבלים האלה, ואיזה חב"דניק יטרח ויתבע אותו לדין על השמצות?

חשבתי לתומי שאנטי-דתיות כזו כבר עברה מן העולם, עם קריסתו של העולם הפוזיטיביסטי בכלל, והמעבר לעולם פוסט מודרני בפרט, המכבד את הנרטיב של האחר. אך באואר מתעקש להגדיר את עצמו "אתאיסט", כאילו שהאונטולוגיה מצויה עדין בימי הביניים ("אלהים הוא המצאה אנושית"! הוא זועק פעם אחר פעם) ולקרוא בציניות מצמיתה טקסטים הנובעים ממעמקי נפש שכנראה הוא חסר אותם.
הפרק האחרון בספר מוקדש לשני פירושים קיצוניים למהותו של עם ישראל. האחד הוא של "תורת המלך" הנזכר, בכל הקשור לקריאה ב"ספר הלכה" זה, מפגין באואר את בורותו בצורה קיצונית. אבהיר שכותב שורות אלו מסתייג מספר זה בכל תוקף, אבל הרי זה לא הענין. באואר אינו יודע אבחנה בסיסית בהלכה, בין "פטור" לבין "אסור" ולכן מסיק שהמחברים ביטלו את איסור לא תרצח לגבי גויים; הוא גם אינו יודע דבר בהסטוריה של ההלכה, לכן הוא מסיק שהרמב"ם פסק כפי שפסק נגד גויים, בשל ההסטוריה העגומה של משפחתו; הוא גם אינו יודע להבחין בין הלכה למעשה בשיח הדתי, ולכן הוא מתפלא מדוע מחברי הספר לא רוצחים אותו.

חלקו השני של הפרק האחרון חוזר לשדה של באואר, השדה ההסטורי, בו הוא מתפלמס עם הסטוריון-על אחר, שלמה זנד, שבספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (רסלינג 2008), כופר בקיומו של עם ישראל כ"עם" מבחינה הסטורית. כאמור חבל שחלק זה לא ימצא את מקומו באחד מכתבי העת המוכרים, כך שהמחפש להעמיק בפולמוס ההסטוריונים בשאלת הגדרת עמים באופן כללי, ושאלת עם ישראל כ"עם" באופן פרטי, יוכל למצוא אותו בקלות. זנד פסע בעקבות הסטוריונים רוויזיוניסטים שטענו שתודעת אדם להיותו חלק מ"עם" הינה מודרנית, לכל המוקדם מזמן המהפיכה התעשייתית. כאן פתאום מתגלה באואר כהסטוריון שמרן, הן בכך ששומר על המבט הקלאסי של הלאומיות כתופעה הסטורית ששורשיה עמוקים, והן בכך ששומר על רמת דיון גבוהה, מגובה בדוגמאות מפורטות ומאלפות. ושוב, ההשוואה בין שני חלקי הפרק יוצרות בקרב הקורא המשכיל דיסוננס בלתי נסבל.

אמרתי "קורא משכיל", ולא ה"קורא הממוצע", היות ולמקרא הראיון שנתן באואר לכתבת "הארץ" (13.2.2013) אני למד שכל דבריו על הימין בישראל וקריאתו המלומדת ב"תורת המלך" מתקבלים אצלה כתורה למשה מסיני, מבלי אף סימן שאלה. חוש הביקורת של הכתבת האינטילגנטית התעורר דווקא כשבאואר העז לגלות סממנים ציוניים ולא הסכים להגדרת מלחמת העצמאות כ"טיהור אתני".

סוף דבר. באואר מוטרד מאוד מעתיד המדינה הציונית, שלדעתו צועדת לקראת חיסול עצמה, בשל החזקת השטחים. זהו חשש מוכר ולגיטימי, אלא שהחשש הזה הוציא את כל השדים שהצליח להחזיק עד כה בתת ההכרה שלו, והביאו לכתיבת דברי בלע שטחיים, בניתוק גמור מכל אחריות אקדמית בה החזיק כל השנים. האבסורד הולך וגדל דווקא מכך שהגדרתו המעניינת שלו-עצמו (!) לעם ישראל על כל פלגיו היא ש"אנו מסכימים על אילו טקסטים איננו מסכימים". אך בשביל כך צריך לדעת לקרוא את הטקסטים. מילא שלא למד לקרוא, אבל כך לחשוף זאת בלא בושה? דומני שהיהירות הזו מספרת לנו לא רק על אופיו של באואר, אלא על רדידותו של השיח הבין-גושי בישראל בכלל. והלב דווה על מי שזקנותו ביישה את בחרותו.

 

ספרים שערכתי:

צרו איתי קשר