יהודה ליבס, יונתן בן הראש, מלילה הלנר אשד (עורכים), הסיפור הזוהרי, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשע"ח, שני כרכים, 808 עמודים
לא מזמן חבר מאחד מן "הגרעינים התורניים" של ערי הדרום סיפר לי שהוא יזם נסיעה מאורגנת של אנשי הגרעין בשיתוף עם ה"מקומיים" לקברי האבות של מערת המכפלה. ההענות לכך היתה קלושה ביותר; "אם היית מזמין אותנו לרבי שמעון – ברור שהיינו באים", כך אמרו לו.
לכאורה אנקדוטה זו מעידה על מיקומו הרם של התנא רבי שמעון בר יוחאי בתודעתם של יוצאי ארצות האיסלם, אך לא היא. בל"ג בעומר האחרון חגגו בקברו של רבי שמעון בר יוחאי למעלה מחצי מליון אנשים. זהו ללא ספק האירוע השנתי הגדול ביותר במדינת ישראל והוא חוצה עדות ומגזרים. מה סוחף אל רשב"י מספרים כאלה של אנשים? מה סוד הכריזמה של הדמות? האם זו הגותו המיוחדת כפי שבאה לידי ביטוי בספר הזוהר, המוסר (על פי תודעת החיבור) את דבריו המיוחדים? אין כל ספק שהתשובה לכך היא שלילית. מה שמושך את ההמונים אל ציון רשב"י הוא הבנייה של דמותו בספר הזוהר. ועל מנת להבין את דמותו, עלינו להאזין לא רק למה שנאמר שם בשמו, אלא בעיקר להבין את הדמות העולה אלינו מן הספר; עלינו להבין את המיתוס של רשב"י, את האיש שהוא אגדה.
מבין תחומי מחשבת ישראל השונים – חקר המשנה תלמוד, הקבלה, הפיוט וכו', התחום הצעיר ביותר הוא חקר המדרש. מסתבר שמייסדיה של מחקר היהדות סברו שאין מה לחקור ולענות בסיפורים. עד שבא פרופ' יונה פרנקל והראה שהאזנה לשפה המדרש ולמקצביו עשויה לחשוף עולם רעיוני תוסס ומורכב, ולעיתים אף חתרני. מאז כבר פורסמו שפע של ספרים ומחקרים המנתחים את אגדות חז"ל ומציגים למעיין את צפונותיו. "התעוררות מאוחרת" זו פקדה גם את החלקים הסיפוריים של ספר היסוד בתורת הסוד העברית, ספר הזוהר. חיבור רחב זה טומן בין דפיו דרשות קבליות אך גם אגדות. אגדות אלה, פעמים שהן עומדות כשלעצמן, ופעמים שהן מקיימות יחס דיאלקטי אל תוכן הדרשות. לנושא זה מוקדשת אסופת המאמרים הרחבה שלפנינו.
מחקריו של חתן פרס ישראל, פרופ' יהודה ליבס, בתחום חקר הזוהר, חוללו מהפיכה באופן הקריאה בספר זה. אם עד שהחל ליבס לומר את דברו בשדה זו, היה (כמעט) נהוג להתעלם מן ההיבטים האגדיים שבספר זה, הרי שמאז והלאה תשומת הלב אליהן התגברה ללא היכר. מעתה השאלה היא, כפי שכותב איתן פישביין, "האם סיפורי רשב"י וחבורתו מתקיימים במרווחים שבין דרשות הזוהר, או שהמחבר הזוהרי משלב בין שתי הסוגות הללו ויוצר בכך מעין משחק אינטראקטיבי המאופיין בדינמיקה אומנותית הממזגת בין שכבות הטקסט השונות?" (עמ' 424). לשון אחר – באיזו מידה ובאיזה אופן "סיפור המסגרת" של אמירת הדרשה מסביר את תוכן הדרשה, וגם להפך – כיצד הרעיון המובע בדרשה מאיר לנו את סיפור המסגרת.
באסופה שלפנינו, הכתובה בידי שמונה עשרה חוקרים מוכרים בשדה חקר הזוהר, מנותחים כמה וכמה סיפורים ומתפענח בהם הקשר הסמוי בינם לבין הדרשות הסמוכות להם. אך לא בכך מתמצה תרומתה של האסופה שלפנינו. "הסיפור הזוהרי" הוא לא רק הסיפורים המסופרים בזוהר, אלא "הסיפור של הזוהר", כלומר הסיפור, המיתוס היסודי המכונן אותו. וכאן שוב באה לידי ביטוי תרומתו המכרעת של יהודה ליבס, שבמאמר שפרסם לפני כמה עשורים, "המשיח של הזוהר", סרטט את דיוקנו של רשב"י הניבט אלינו מתוך הספר. מאז כתיבת המאמר כבר לא ניתן לקרוא את הזוהר באותו האופן שהוא היה נקרא עד כה, כשם שאנו קוראים באגדות חז"ל באופן חדש לגמריי מאז הציג בפנינו פרנקל הנזכר את המשקפיים הנכונים לעשות זאת. דמותו של רשב"י ניבטת אלינו כמעט מכל פינה בזוהר, גם היכן שלכאורה לא בכך מדובר. כך למשל במאמרו של ליבס באסופה הנוכחית, הוא טוען (בעקבות כמה פרשנים מסורתיים של הזוהר), שגם בפיסקה הידועה בזוהר, הנחשבת לדעת רבים לאחד מן הביטויים הפואטיים היפים ביותר שהצמיחה ההגות המיסטית באשר היא, "בריש הורמנותא דמלכא", רמוז שמו של רשב"י, שהוא אותיות "בריש".
עורכי האסופה – יהודה ליבס, יונתן בן הראש ומלילה הלנר אשד: שלושה דורות בחקר הזוהר – החליטו להרחיב את היריעה ולכלול גם עיונים בזוהר שאינם עוסקים במובהק בסיפורים. כך למשל שפרה אסולין מתארת את האופן הדיאלוגי-סיפורי שבעזרתו עיצב ספר הזוהר את יחסו לשכינה לאחר הגלות – האם היא נשארה בארץ ישראל או שמא גלתה עם ישראל לגלות; עודד ישראלי מנתח את הדיאלוגים סביב הצגת עמדתו של הזוהר, בחינת ארס-פואטיקה, לאופן הנכון בו יש לפרש את הזוהר; רות קרא-איוונוב קניאל דנה באריכות ביחסו של הזוהר לעצם כתיבתו; ואבישי בר אשר מתאר בהרחבה את חכמת ההקשבה לציפורים שהיתה ידועה למחבר הזוהר, אותה הוא שוטח תוך עיסוק בדמותו של בלק בן ציפור. כל אלו חורגים מן העיסוק ב"סיפור הזוהרי" כפי שהצגנו אותו לעיל ולמעשה גם עוסקים בדרשות ורעיונות, וביחסים בין החוגים והמורים השונים שהיוו את "חוג הזוהר" ויצרו את היצירה המורכבת הזו. עוד חורגים מהגדרה מצומצת של "הסיפור הזוהרי" המאמרים בשערו האחרון של הספר, העוסקים – איך לא – בגילגולי רשב"י והזוהר אל ר' נחמן מברסלב. בשער זה ביטי רואי מגלה ש"תיקוני זוהר" (אחד מחלקיו המאוחרים של הזוהר) הינו המקור למעשה הידוע של ר' נחמן מברסלב, "מעשה מבת מלך"; וצבי מרק דן בסיפור מסתורי שהתגלה לאחרונה, ה"מגלה" התרחשות סודית שארעה לר' נחמן במהלך ביקורו ב"מערת רשב"י" – הוא פוגש לפתע את ר' שמעון בכבודו ובעצמו. מרק דן באריכות במקור הסיפור ואת מסקנותיו אשאיר לקורא לגלות בעצמו.
חידת חיבורו של הזוהר לא פוסק מלהעסיק את החוקרים ובהעדר כמעט כל עדות חיצונית הם חותרים כל העת על מנת לנסות לזהות כיצד התחבר ועל ידי מי. כך למשל יעקב מאיר מזהה את בת קולם של חסידי אשכנז בדיון אודות מספר המילים בקידוש; רות קרא איוונוב-קניאל, רואה בפתקאות ששולח רשב"י מן המערה (בעזרת יונת דואר פלאית), עדות על כך שהזוהר התהווה קונטרסים-קונטרסים; ומרב כרמלי, בדיונה המרתק על שפת הזוהר, מזהה בו את "שפת האם", האמהית, המוחשית, האסוציאטיבית, ומלאת הארוס – ומתוך כך מסיקה מסקנות על מצב התודעה בו היה נתון המחבר (או המחברים) בזמן כתיבת הדברים. כל ההשערות האלה הינם ללא ספק חכמה שלאחר מעשה – דהיינו: קבלת ההנחה שהזוהר התחבר על ידי חבורה "זוהרית", היא עצמה הביאה לאינספור אפשרויות להבין מחדש פסקאות בחיבור זה; עיונים אלו עצמם הולכים ומבססים את נכונות ההשערה וזו דוגמא מאלפת לאופן בו מתפתח המחקר.
מהתרשמות מן החומרים הרבים המובאים באסופה זו, נראה כי הסיפור הזוהרי אינו מתמסר בקלות ואיננו שובה לב כמו אגדות חז"ל, ואף לא כמו האגדות החסידיות. הסיפור הזוהרי, על פי רוב, לא עבר את ההיקצוע וההידוק של החומר החז"לי, והוא אף חסר את החן ואת הרוח החתרנית המלווה את הסיפור החסידי. הסיפור הזוהרי דורש חיבה גדולה למיתוס ועין הרגילה למראות נשגבים; הוא דורש גם התעמקות מרובה בשורות ספורות ובחינה מעמיקה של פרטיו ביחס להקשר הכולל של הדרשה, כנזכר. אך מי שרכש – בעמל לא קטן – סגולות אלה, שכרו גדול. למעשה נדמה שהמשל הידוע של העלמה במגדל (מובא במאמרו של עודד ישראלי) אינו אלא הדרישות של מחברי הזוהר כלפי הקורא. אהובה של אוהב, המוסתר ב"היכל בתוך היכל" ואהובה סובב את ההיכל וכל הזמן נושא את עיניו אל החלון. האהובה מדי פעם מציצה ומגלה פניה על מנת לגלות לו אהבה ומייד מכסה פניה. הוא, שיודע שהיא עושה זאת למענו, ניזון מן המחווה והיא שנותנת לו את טעם החיים. זהו היחס, לדעת הזוהר, בין בעל הסוד לבין התורה: הציפייה הדרוכה והאהבה המושקעת בטקסט, עשוי מדי פעם בפעם להשתלם בדמות גילוי מרעיש. זה גם הנדרש מן המתבונן בספר הזוהר – לאהוב את הטקסט ולהאמין בצפונותיו. רק כך יכול הספר לגלות את סודותיו.
ישראל בעל שם טוב, אחד ממעריציו הגדולים של ספר הזוהר, אמר "שספר הזוהר שלי – כל יום יש לו פירוש חדש". האסופה שלפנינו נכתבה ללא ספק על ידי אוהבי הזוהר ומאמינים בצפונותיו. קרדיט הגדול שהם נותנים בטקסט מתברר כמשתלם, אך הוא דורש גם את הקשב והסבלנות של הקורא. אמנם עשו העורכים עבודה נהדרת – הן בהנגשת הטקסט המקורי והן בהנגשת המאמרים עצמם; אפילו את הקיצורים הביבליוגרפים אחדו לכדי רשימה אחת ומגיע להם מלוא הקרדיט על עבודה מופתית. אך כל אלה אינם פוטרים אותך הקורא/ת, מלפנות את זמנך ובעיקר את קשיבותך; הזוהר אינו מתגלה אלא לאוהביו.