לצטט את ההגדרה, להבחין מפיכולוגיזציה ומהפנמה
עמ 23 והאימרה בעמ 22 למטה – הדת הפנימית מתרחשת כשאף אחד לא רואה.
להעמיד באור ליבוביץ (דת של מעשים), שאינו אלא תלמיד הרמבם, שפינוזה ומנדלסון, שאינם אלא תלמידיהם של פאולוס ואחרים שהצביעו על היהדות כדת מעשים
במידה רבה גם לוינס – כדת של אתיקה (מעשים)
לעומת זאת, השל, המעשים הם עדות וזכרון לחוווייה
בספר שלפנינו – פריסת מגוון הזוויות של הפנימיות.
החידוש היותר עמוק הוא ההקבלות המעניינות לדתות אחרות, ובראשן דתות המזרח – מה זה אומר על היהדות? – או מה זה אומר על מרגולין?
המחלוקת על מתודת הדת המשווה. להעזר אולי בפרסיקו
הפרק האחרון – אולי החשוב מכל הסיפור – העדות האימננטית על הטרנסצדנטי, שהוא למעשה כל עניינו של רעיון ההשוואה, כפי שלימד הרב שגר, שדווקא האמון שלי באמונתו של הזולת מחזקת את האמונה שלי (כך הוא מפרש את יום כיפור)