בעז נוימן / היות בעולם

בעז נוימן / היות בעולם – עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים, עם עובד, תשע"ד

הסטוריונים אוהבים לתאר את הדברים הגדולים: מנהיגים, מהפכות, מלחמות וכיוצא באלו הדברים. באירועים מעין אלו, לשיטתם, ניתן לחוש את ההסטוריה במלוא עוצמתה. אבל מה עם הרגעים האפורים יותר – הרגעים בהם אדם חש בבית, בוהה בשלטים תוך שוטטות ברחוב, ממתין לרופא שיניים? לרגעים אלה אין הסטוריה, או יותר נכון, אין הסטוריון שילקט אותם ויעשה מהם מחרוזת פנינים. רוב האנשים אוהבים 'אקשן' ולפיכך רגעים אלו נדמים להם כסתמיים. אך פילוסוף כמו מרטין היידגר, שרבים רואים בו – למרבה הצער – את הפילוסוף החשוב של המאה העשרים, רואה בהם, ברגעי ה'היות' הטהורים האלה, דווקא את תמצית החיים. אלו הרגעים בהם אנו באמת "הווים"; נמצאים לא כאן ולא שם, אלא בינלבין, מכונסים לתוך עולמנו שלנו ובו בזמן פתוחים לאפשרויות חדשות הנקרות בדרכנו ובמחשובתינו. את המצב הזה כינה היידגר 'dasein', "היות-שם", אך ה'שם' פירושו 'אי-שם', היינו, בכל מקום אפשרי. וכעת רובץ האתגר: ניתן לכתוב הסטוריה של בני אדם כיצד הם נהגו לאכול, ללחום, להנהיג, אך כיצד עושים הסטוריה לאופן שבו בני אדם 'הווים'?

בועז נוימן, הסטוריון צעיר מאוניברסיטת תל אביב, הינו שילוב מיוחד – שילוב אהוב על כותב שורות אלה – של פילוסוף והסטוריון. נשבתי בקסמי כתיבתו מספרו 'נאציזם' (אוניברסיטה משודרת, תשס"ז) – ומאז קראתי את שאר ספריו – בו ארגן בצורה מופתית את השיטות לחקר הנאציזם, באופן שהקורא יוצא לא רק עם ידע ועובדות, אלא בעיקר עם מחשבות על החיים בכלל. כשיצרתי איתו קשר ושאלתיו מדוע לא כלל בספרו את שיטתה של חוקרת מסויימת, ענה לי שהוא אכן מלמד את שיטתה בקורסים, ולא בגלל שהוא חושב שהיא צודקת, אלא בגלל ששיטתה מעוררת למחשבה, "וזה מה שחשוב, לא?", כתב.

הספר שלפנינו, פרי עטו של נוימן, בהחלט מעורר מחשבה. ואפילו תרעומת. ניכר שנוימן רצה לכתוב בעצם ספר פילוסופיה, אלא שהדיספלינה בה הוא "שבוי" הכריחה אותו לכתוב את זה כספר הסטוריה. בליבו של הספר עומדת שיטתו של היידגר הניזכר. פילוסוף זה כאמור נתן את כל מאודו על ההיות, על ההווה, על הרגעים בהם נפתחים בפני האדם מחשבות ותחושות על האינסוף, רגעים שהם שיא וטעם החיים, הנותנים כוחות ופרספקטיבה לשאר אופני החיים. האידאולוגיה, המעשה, התפילה, המצווה – כל אלה לא משתווים, לדעת היידגר, לאותו רגע בו אדם נסוג לתוך עצמו, נמצא "לפני עצמו", לפני תדמיתו על עצמו, לפני מחשבותיו, לפני חרדותיו; הרגעים בהם חש בבית, מעורסל בבטן אימו, חש שהעולם הוא ביתו, שהזמן המתקתק עצר מלכת. נוימן מרחיב רגעים אלה אל מעבר לחוויות אינדיבידואליות, שהיו כנראה מעבר לאופקו של היידגר, גם לחוויות בין אישיות – וכאן הוא כבר נזקק להגותו של מרטין בובר- כגון חווית התאהבות, או פגישה עוצמתית עם זולת.

אך כאמור זהו ספר הסטוריה ונוימן – שתחום התמחותו הוא גרמניה במאה העשרים – ממחיש את כל שלל אופני חווית הDasein – מתוך מכתביהם ויומניהם של בני התקופה. מלבד שהקורא מקבל רושם בלתי אמצעי לחוויית היום-יום בתקופה זו, הוא גם 'מרוויח' מבוא לאדריכלות (שכן תקופה זו כוננה את מחשבת ה'בנה-ביתך', בה אדם יוצר את ביתו בצלמו), וכן נפגש עם הוגים בני הזמן שנתנו גושפנקא פילוסופית-פסיכולוגית ל'שוטטות', להליכה הכביכול-סתמית ברחובות, בסמטאות ובפסאז'ים של עיר, מבלי מטרה מוגדרת, מבלי רצון להיות שם או כאן, אלא רק במקום הזה שנקרא 'בינלבין', Dasein, חודה של מחט המכילה עולם ומלואו.

אך כאן מזדקת שאלה יסודית: חווייה זו, האוניברסאלית כל כך באופיה, מדוע יש להצטמצם ולהמחישה רק בתוך סד מסויים של זמן? הרי גם במאה הארבע עשרה באנגליה אדם בהה תוך כדי נסיעה בכרכרה וחש את זרימת החיים בכל מאודו, וגם בסין העתיקה היתה חווית התאהבות העונה על כל הקריטריונים של בובר? ניתן לענות, שנוימן בחר בתקופה זו כי בה הוא שולט. אך זו כמובן הנחה גדולה מדיי לאדם מתוחכם כמו נוימן. גרמניה של ראשית המאה העשרים היא כמובן תקופה טעונה ביותר בשביל הקורא הישראלי. בה חיו כל אלה שעומדים להיות תלייניו, ומן הסוג הגרוע ביותר. רבים מגיבורי ספרו של נוימן, עתידים לקחת חלק בהשמדת העם היהודי, או לפחות לעמוד מן הצד. בראש ובראשונה, היידגר עצמו, שככל שהגותו מרתקת ואוניברסאלית – ונוימן מביא גם מכתבים שכתב לאהובתו היהודייה חנה ארדנט – הוא היה החותמת ה'פילוסופית' לנאציזם. היידגר, למרבה הבושה, היה הראשון לגייס את האוניברסיטה והעולם האקדמי לטהר את השרץ הנאצי והאף להעמיד אותו כיהלום פילוסופי, לא פחות! הוא הסכים אפילו לצו האוסר על מורו היהודי הקשיש, הוסרל, לבוא בשערי האוניברסיטה, ולא זו אף זו, הוא מעולם לא התנצל על מעשיו בתקופה אפילה זו. אך השימוש בפילוסופיה של היידגר וההדגמות החוזרות מתוך חייו, הינם הגלולה הפחות מרה שנאלץ הקורא לבלוע. נוימן מדגים את רגעי הdasein גם מתוך יומניו של גבלס, השרץ הגדול, ואפילו היטלר, אבי אבות הטומאה. הקורא, בלי משים, מגלה אמפתיה לדמויות אלה. כך בעמוד __, בתוך פרק העוסק בבהייה והשתהות, מובאת תמונה של אדם מן התקופה האמורה, ומתחת הכתוב, לתדהמת הקורא: 'איש משתהה ליד חלון, אדולף היטלר בתא כלאו, כלא לנדסברג, 1924'.

ספרו של נוימן מצטרף לשורה של הסטוריונים הקוראים לד'ה-מיתיזציה של השואה. השואה לא היתה ב'פלנטה אחרת', והתליינים לא היו דימונים. הם היו, למרבה הצער, אנשים כמוני-כמוך, שחוויית הDasein שלהם משותפת להם ולנרצחיהם. קצטניק, בספרו הייחודי 'צופן אדמע', מתאר הזיה בה ראה נאצי פורק 'מטען אנושי' למשרפה, כשהוא מפהק וידיו טמונות עמוק במעילו. חזיון זה בא לו כמענה לשאלתו 'אלהים – מי ברא את אוושביץ'? והתשובה היתה, למרבה העצב, שהאדם, האנושי, האנושיות המשותפת הן לרוצח והן לנרצח, היא שילדה את אוושביץ ולא שום דבר אחר. עוד אוסיף למרבה האבסורד, לו הפילוסופיה של היידגר היתה תופסת בעומקה את גרמניה, הרי שאנשים אלו, שחוללו את הפשע הנתעב ביותר בהסטוריה, לא היו נותנים דגש עמוק כל כך על האידאולוגיה, צבע העור ושאר דברים שוליים. הוייתם-שלהם, הקרבה האינטימית אל הדברים, היתה ממלאת אותם וכל הברבריות הזו אולי לא היתה צריכה להתפרץ.

ברם, בעקבות השואה, כמה פילוסופים טענו שהבעיה עמוקה יותר, וביקרו את ליבה של הגותו של היידגר, בהעמידה את נקודת המוצא על היחיד. עמנואל לוינס, הוגה הדעות היהודי-צרפתי הידוע, שורד-שואה בעצמו, הפך את הקערה על פיה. לא האינדיבידואל הוא נקודת הראשית של ה'אני' אלא ה'אחר', הדורש ממך את ה'אחריות': כאן מתכונן האני ופה הופך היצור האנושי ל'אדם'. להבנתו, כל היהדות לא באה ללמד אלא את זה. נוימן, מאידך גיסא, אוחז בקצהָ ההפוך של הבנתו את היהדות. בפרק א-הסטורי במהותו ש'השתרבב' לספרו (שכבר אמרנו שהוא כמו-נכתב בדיסיפלינה הלא נכונה), הוא טוען שהיהדות היא כולה קידוש הDasein. לא אכנס לטיעוניו – שאגב מזכירים את כל ההגות האנטי-ציונית שבאה מצד היהדות הליבראלית הגרמנית. אולי רק אשתף, שכותב שורות אלה קרא בספרו בשבת, בזמן סעודה שלישית, הזמן בו הזמן עומד מלכת, בו ההוויה גדושה ומספיקה לעצמה. ובעומדי בתפילה, המילים 'מנוחה אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה', חשתי כיצד ההיידגר, שניסח יפה נקודה זו, אכן משתלב להפליא עם הוויה היהודית. אכן נפלאות דרכי הבורא.
ישנם פרקים חלשים יותר בספר ואפילו הייתי אומר משעממים – כאותם פרקים המתארים את הוויית ההמתנה לרופא. אך בכל מקרה, כפי שכתב לי נוימן בתכתובת הנזכרת, העיקר הוא לעורר למחשבה, וספר זה בהחלט עושה זאת.

לדאבון הלב, נוימן נפטר לאחרונה ממחלה בה נאבק כבר שנים ארוכות. דברים אלו נכתבו גם לזכרו, וחבל שלא יכל לקוראם ולהגיב. בראיון שהעניק ליובל אביבי, קשר נוימן, את המובן מאליו – הספר, ומציאות חייו:

"עד שהיה לי סרטן כל הזמן רצתי אל העתיד והיה לי ברור מה המסלול שלי. ברגע שקורה הסרטן מתרחשת קטסטרופה…הכל קורס. השם שלך, ההסתמכות על ההורים שלך, על המשפחה, על זה שתחיה — אין. הכל נעצר. .. אז חיפשתי מהו האירוע ההיסטורי הקונקרטי שישאיר את העתיד פתוח. אני לא בטוח במאה אחוז, אבל הרעיון שהאירוע הזה הוא ההשתהות התחבר למצב שלי. הכל נעצר. הזמן נעצר. אני כבר כמעט לא מסתכל על שעונים מאז שחליתי. זה לא רלוונטי. גם לוח שנה כבר לא רלוונטי. הכל קרס ואתה מושהה ומשתהה, שוהה". (הארץ 28.8.14)

את חוויית ההשתהות הזו, הגיש עתה נוימן לקורא, כמתנת פרידתו מן העולם. לסיכום – שווה קריאה, גם אם חלקים ממנו לא הכי מעניינים והוא לא ממש 'מוגמר'. העיקר, כפי שהוזכר, מעורר מחשבה, וזה, כפי שלימד, "מה שחשוב".