היֵה נוכח!
אהרן דוד גורדון הינו להערכתי ההוגה המעמיק ביותר שהצמיחה הציונות, לצד הרב קוק. במידה רבה, שני אלה הינם מעין תאומים סיאמיים. הם עלו כמעט באותו הזמן; שניהם האמינו בתקומת ישראל בזכות "החזרה לגוף", בחיבור מיסטי וגשמי לארץ ישראל ובתרגום מחדש של ערכי הדת בעבור ה"דור" החדש. השניים אף פגשו זה את זה בתקופת רחבות של גורדון, כשהרב קוק היה מגיע לחופשתו השנתית שם.
אך הדמיון הרב מבליט את ההבדל – לרב קוק היו תלמידים והגותו לא מפסיקה מלפעפע בכל הרבדים של העשייה התרבותית – פוליטיקה, הגות, יצירה ומחקר. ואילו לגורדון, למרבה הצער כמעט ואין כל המשך ולהגותו לא היתה בת-קול (למעט תנועת "גורדוניה" לזמן מסויים ובגלגולה ב"נוער העובד והלומד"). אם להשתמש במונח שבו השתמשו תלמידי הבעל שם טוב כלפי תורת רבם – כמעט ולא נמצא מי ש"ילביש" את הרעיונות שלו בלבושים חדשים לדורות החדשים: בשפתו, בהתאם לבעיותיו, בדיאלוג עם תורות רוחניות אחרות בנות זמנו.
ואם הזכרנו את הבעל שם טוב, החביב על כותב שורות אלה, נאמר שלו הייתה לי סמכות להביע דעתי בענייני גלגולי נשמות, הייתי קובע חד וחלק שגורדון בא להשלים מה שהבעל שם טוב החל. שניהם היו אנשים חפים מפוזות ונלהבים מנוכחותו של כל אדם; שניהם העמידו במרכז עולמם את "היחיד", שגאולתו קודמת לגאולת הכלל; שניהם האמינו ב"עבודה בגשמיות", דהיינו בקדושת המעשה ופריצת גבולות הקדושה המסורתית אל עבר כל חיי החולין. שניהם גם אהבו לספר מעשיות ולמשוך כך את ליבם של שומעיהם, ולשניהם היתה רגישות מיסטית עמוקה. אפשר אף להפריז ולומר שעל אף שלבעל שם טוב קמו ממשיכים לאלפים ולרבבות, הוא לא זכה לבן דמותו ממש, עד לגורדון עצמו, שאותו ניתן לראות כמגשימה האותנטי ביותר של התורה החסידית.
מגורדון לימימה ובחזרה
הספר שלפנינו, פרי עטו של אילון שמיר, תלמידו הרוחני של גורדון מזה כמה עשורים, בא למלא חלל זה במידת האפשר. ניתן לראותו ספר-לא-עבה זה כמעין סינתיזה בין גורדון לבין אחת התורות הרוחניות הפופולריות כיום – תורתה של ימימה אביטל. אשה מופלאה זו, ילידת צפון אפריקה, בעלת השכלה אקדמית רחבה מזה, ובעלת מופת מזה, יצרה תורת נפש רוחנית עמוקה למדיי, שקבוצות רבות ברחבי הארץ לומדים אותה הלכה למעשה. דומנה שאילון סבור, שיש בתורתה של ימימה – בשפתה, מושגיה, ודרכי פעולתה, בכדי "להלביש" את תורתו המופשטת-משהו של הגורדון, בשפה בת זמננו. ואכן המושגים המככבים בספר זה הינם "נוכחות", "דיוק", "חסמים" ועוד, העומדים בלב ליבה של תורת ימימה. המחבר לוקח את מושג הנוכחות (שעוד לא היה קיים בזמנו של גורדון!) ומפרק אותו לגרמיו, ומבקש להראות כיצד תורת גורדון, בתיווך מושגיה של תורת ימימה (בעיקר), מלמדת כיצד לנכוח בכל רגע ורגע בחיים. לא לפזול החוצה, לא להיות נוסטלגי ואף לא משיחי – פשוט לנכוח ברגע.
ספרו של אילון מבקש איפוא "להנכיח" את גורדון מחדש בחיינו – דור של מולטי-טסקינג, הפרעות קשב וריכוז יזומות (קוראים לזה טלפון חכם) הפוזל בכל רגע לחיים של אחרים ושם עצמו בלא הרף בפרספקטיבה השוואתית, אינסופית ממש. ה'נוכחות' שמציע גורדון עשוייה להציע מזור לבעיות אלו. המושג "נוכחות" שדרכו מבקש אילון להנהיר את תורתו של גורדון הינו חמקמק, וכמו מושגים מופשטים אחרים, ניתן בעיקר להבינם על דרך השלילה. תיאור אחד שמביא שמיר עשוי להבהיר את הענין:
רבים היו מבני העלייה שלנו – אנשי העלייה השניה – שהצטיינו בעבודתם ועבדו במיסרות רבה. אבל בעבודתם מורגשת היתה השתדלות להצטיין בעבודה ולהוכיח, שגם היהודי יודע לעבוד, לא רק הערבי. עבודת גורדון היתה אחרת, היא הייתה מעין "עבודה" כתפילה זכה. הוא לא התחשב עם שום דבר אשר סביבו, לא עם בעל הבית ולא עם מי שהוא אחר. הוא עבד בחדילו ודחימו.. והעיניים מבריקות באיזו אש מיוחדה, אש קודש!" (מובא בעמ' 36)
אך אין המחבר מבקש, כמו גורדון עצמו, לשלוח אותנו אל השדה, לשם חיבור עם הטבע; הוא מבקש לחבר אותנו אל עצמנו. יש שיראו בכך, בתרעומת מוצדקת לכאורה, רדוקציה של תורתו ואולי אף סילוף, היות וגורדון אמנם פנה אל היחיד, אך אל היחיד המחובר בטבורו לטבע הנעלם של המציאות, אותו קונים בעבודת הקרקע. אך גישה טהרנית זו היא שקברה את גורדון. יש בגישתו של אילון "הלבשה" הכרחית של תורתו. אין לי כל ספק שגורדון, לו היה מתגלגל שוב אל החיים כאן, היה שמח על הישג נאה זה.
כאמור, את רעיון ה"נוכחות" מבקש המחבר מבקש לפרק לגורמיו, ומתוך כך להתוות הדרך לפסיעה נכונה "בשביל החיים". בכך מצטרף אילון את גורדון, בדרכו המיוחד כמובן, לשלל התורות הרוחניות בנות זמננו, המבקשות להחזיר אותנו אל הכאן ועכשיו – תורת ימימה הנזכרת, מיינדפולנס (שאינה אלא ויפסנה בלבוש מערבי), יוגה ושאר תורות המזרח, לבושיה החדשים של חסידות ברסלב, ועוד. חוזקתו של גורדון הינו בכוחו האדיר והנדיר להסביר דברים כה חמקמקים בשפה עשירה ומלאת חיים ולב. חולשתו, ביחס לתורות האחרות, הינה שאין הוא מעניק לאדם את ה"איך", מהם התרגילים שאדם צריך לעשות על מנת ללמד את נפשו להיות "נוכחת". חלל זה בא אילון למלא והוא עושה זאת לא רק בסיוע ימימה, אלא גם עושה שימוש רחב במיכאל אנדה (אך למה לא ב"מעשה מחכם ותם" של ר' נחמן?).
כתיבה נוכחת
האתגר של שמיר בכתיבת ספרו היתה לכתוב מתוך נוכחות, דהיינו ליישם את הרעיון של הנוכחות כבר בגופה של הכתיבה. דהיינו לכתוב מבלי "לפזול" הצידה להשוואות בסגנון אקדמי או לחפירה פילולוגית בעקבות מקורותיו, ואף לא בהפניות לספרות המחקר שכבר קיימת אודות גורדון; רצונו הוא לתת לגורדון עצמו – כתביו והסיפורים אודותיו (בדומה לחסידים המדקדקים בסיפורים אודות רבותיהם) לעמוד במרכז החיבור כאשר המחבר מצמצם עצמו עד למינימום האפשרי על מנת להבהיר את מושא חיבורו. את כל הדיונים ההשוואתיים בין גורדון להוגים אחרים, הוא שומר לנספחים. כך יוצא שהספר הינו פשוט למדיי לקריאה, ולמעשה הייתי ממליץ עליו לכל הרוצה לבוא בשעריו של הוגה זה.
ובכל זאת, אינני יכול להתאפק מלהוסיף, שלו הייתי נדרש "להלביש" את גורדון בשפת הדור, הייתי עושה שימוש נרחב יותר בפסיכואנליזה (יונג, ויניקוט, ביון) ואף במדעי המוח (ראו רשימתי בגליון יז באלול תשע"ח של מוסף זה). שתי דיסציפלינות אלה, כך נדמה לי, מחזיקות ב'הון התרבותי' הגבוה ביותר כיום, וראוי לה להגותו של גורדון להתעטר בתכשיטים רבי ערך אלו; כך ללא ספק קולו היה נשמע ואף זוכה לחלחול עמוק יותר בתרבות זמננו.
סוף דבר, הקול נשמע – קולו של גורדון ראוי לו שיחזור לנסר בחיינו החלולים, וספרו של אילון הינו תרומה חשובה לרוצה לבוא בשעריה של חכמה זו.
אילון שמיר, בשביל החיים – תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון, הקיבוץ המאוחד, תשע"ח, 290 עמ'
