מדיטציה יהודית – תומר פרסיקו

תומר פרסיקו, מדיטציה יהודית- התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו, הוצאת אוני' תל אביב, תשע"ו, 498 עמודים

עד לפני כמה שנים – ושמא עדין – בכל דירה עם גג מט לפול בשכונת נחלאות, בירת הניו-אייג' היהודי-ישראלי, היה ניתן למצוא את ספרו של אריה קפלן, "מדיטציה יהודית". היו שם שיטות מדיטטיביות שונות אותן הוא זיהה בפרקים שונים בהסטוריה היהודית – בתנ"ך ובחז"ל, בקבלה האקסטטית ובקבלת האר"י וכיו"ב. במיוחד זכורה לי הדרכתו למדיטציה, על פי הזוהר לדבריו, של התבוננות בשלהבת הנר. ניסיתיה כמה פעמים עד שהתייאשתי.

כיום, ממרחק כמה שנים מאותם ימי נחלאות, ובמרחק כמה עשרות קילומטרים משם, אפשר לשאול כמה שאלות ביקורתיות על ספרו של אריה קפלן ודומיו – האם אכן יש מדיטציה יהודית 'אותנטית' ביהדות – ומהי בכלל מדיטציה, ועוד יותר מכך, מדוע אנחנו כל כך אובססיביים אחר האותנטיות? הדבר מסובך שבעתיים בעידן כמו שלנו, בו המסורות מעורבות זו בזו עד בלא הכר, וכל מאן דהו מצהיר כי הוא מצא והחייה מסורת עתיקת יומין של 'מדיטציה יהודית'. ובכן – עד כמה יהודית היא המדיטציה?
בשאלות אלו ואחרות, עוסק הספר שלפנינו. המחבר, ד"ר תומר פרסיקו, אולי מוכר לקוראי מדור זה מרשימותיו המזדמנות מדי פעם במקור ראשון, או שמא במקבילו האינטלקטואלי לאנשים חושבים. מלבד זאת, פרסיקו מוכר לאלפי עוקבי הבלוג שלו, 'לולאת האל', העוסק בעמקות ביחד עם בהירות, בשאלות רוחניות מזווית אינטלקטואלית. הדוקטורט שלו עסק במדיטציה ביהדות, והינה היא מוגשת בזאת לקורא.

כדרכם של דוקטורטים שמוצאים כספר, הקורא שאינו רגיל בספרי מחקר יתקשה מעט לעקוב אחר כל שורה ושורה. אחד ההישגים הגדולים של הספר הינו הטיפולוגיה (המורכבת) שהוא בונה על מנת לאפיין את החוויה 'המיסטית', שיש לה כמובן שלל פנים – יש שמעפילים להאזין לשירת המלאכים ויש שמתכנסים בתוך עצמם; יש שחווים עוררות פיזיולוגית ודפיקות לב עזות, ויש שמחווירים ומתקשים ודומים לגופה חיה; יש ששוכחים עצמם לגמריי ויש שאישיותם ערה וזקופת קומה. אחד ההסברים הקוגניטיביים המעניינים לחוויה המיסטית שמציג פרסיקו הינה מה שמכונה 'העכרת מודל העצמיות'. כל אחד מאיתנו טורח מיום היוולדו לבנות לעצמו 'מודל עצמיות' – שלל המאפיינים שלנו את עצמנו. טלו מעצמנו את 'עצמינו' – היינו מכלול ההגדרות האישיות שלנו את עצמנו – הרי שנהיה כבר חלק מן המכלול, מן היקום.. נסחף לעומק החוויה האוקיינית. 'העכרה' זו יכולה להיות באמצעות מגוון רחב של 'מניפולציות' על הגוף והתודעה – יהיה זה ריקוד אקסטטי, חזרה רפטטיבית על מנטרה, ריכוז בעצם מסוים או להפך, שחרור התודעה מכל אחיזה. תהא התוצאה אשר תהיה, מצב התודעה המתקבל הוא שמכונה בספר זה: מדיטציה. הבחירה להבין את החוויה המיסטית על היסוד הקוגניטיבי-פיזיולוגיה שלה, מאפשרת לפרסיקו דבר נוסף, שנוי במחלוקת בעולם המחקר, והוא – השוואת חוויות מיסטיות של אדם בקצה אחד של הגלובוס לזו של אדם אחר מן הקצה השני: לכולנו, הרי, בסופו של דבר, מבנה קוגניטיבי ופיזיולוגי דומה. ואם כן, מיסטיקן סופי, עמיתו ההודי ועימתם היהודי, יכולים למעשה להבין זה את זה. לאמור: החוויה המיסטית אינה רק תלויית הקשר (ועל כן יהודי יחזה במרכבה ואילו הודי יחזה בשיווה) אלא מאפייניה היסודיים (עוררות/השקטה פיזיולוגית, או ראיית תמונות לעומת חוויה אינטרוספקטית) הינם דומים, ועל כן חוקר ישראלי בן המאה העשרים ואחת יכול 'להעז' ולהשוות בין מקובל בן המאה שלוש עשרה ומיסטיקן הודי מן האלף הראשון לפני הספירה.

פרקיו הראשונים של הספר, כמאה עמודים, מוקדשים לשיטות מדיטטיביות קדם-מודרניות יהודיות. פרסיקו ממפה לראשונה באופן סיסטמטי את הגישות המידטטיביות ביהדות העת העתיקה וימי הביניים:ספרות ההיכלות, הרמב"ם (!), המקובלים והחסידים. אין ספק שהיה ניתן להצביע על מקובלים נוספים שנפקד מקומם (כגון רמ"ק) אך די באלה שדן בהם המחבר, על מנת להיווכח שאכן היו קיימות שיטות שונות שניסו להוציא את האדם ממצב התודעה הרגיל שלו, אל עבר חוויה פרא-נורמאלית. אלא שניסיונות השחזור שלהם, חלשים מאוד. פרט לרבי אברהם אבולעפיה – מקובל בן המאה השלוש עשרה, שבחייו נדרף והוחרם, אך כיום (לא מעט בזכות המחקר האקדמי!) זוכה לרנסנס מופלא הן ברחוב החרדי והן בעולם הניו-אייג'י – שהשאיר כתבים מפורטים כיצד לעשות מדיטציה, המקובלים האחרים לא ממש מפרטים, וגם פרסיקו לא מצליח לשחזר אותם עד תום.

החלק המשמעותי ביותר של הספר, לטעמי, הינו זה הנמצא בליבו – בין סקירת ה'מדיטציות' הקדם מודרניות (אם כי החסידות היא כבר חלק מן המודרנה, על פי פרסיקו) לבין המדיטציות הנטועות עמוק ב'ניו אייג'. כאן זוכה הקורא לתיאור מפורט ומוער למופת, של תולדות ה'עידן החדש' – בארצות הברית ומשם לישראל. לאורך כמאה עמודים מתאר פרסיקו את שורשיו הנוצריים של העידן חדש, את חיבורו העמוק לצרכנות הקפיטליסטית הבוטה, ולבסוף מתאר את גלגולו היהודי, הjewish Renewal (להלן: ג"ר). הג"ר הינה תופעה מרתקת – יהודים שרובם באו מתוככי בית המדרש, אימצו במידה רבה את הניו-אייג' על קרבו ועל כרעיו. קרי – תחושת המשיחיות וחזרת הנבואה, השילוב העמוק עם דתות המזרח, העמדת העולם הערכי כולו על הסובייקטיבות והחוויה האישית – כל אלה קיבלו קיבלו לבוש יהודי-אמריקאי מובהק, וספרים, כתבי עת ו'מרכזים' הוקמו לשיווק הענין.

חלקו האחרון של הספר בוחן כמה מקרי מבחן של הג"ר בארה"ב ובארץ. בארה"ב – את משנתו של אריה קפלן שהזכרתי בראש הרשימה, את משנתו של זלמן שכטר שלומי, מי שהיה חסיד מובהק של הרבי מלובביץ הקודם (הריי"ץ) ונשלח למעשה על ידיו (יחד עם שלמה קרליבך) להחזיר בתשובה את הסטודנטים היהודים בקמפוסים; ובארץ – את הרב ארז משה דורון הרב בזנסון והרב יצחק גינצבורג.

הקורא בספרו של פרסיקו – בעיקר בפרקים המאוחרים יותר העוסקים במדיטציות יהודיות מן המאה העשרים ואילך – תקופה בה 'מזרוח המערב' כבר החל ואין כמעט מי שיכול למלט ממנו, כדאי לו לשאול עצמו במהלך הקריאה כמה שאלות. הראשונה היא עד כמה החוקר מצליח לעמוד במשימה שנטל על עצמו במבוא – לאפיין את הטכניקה המדיטטיבית בשורת הקריטריונים שנטל על עצמו. הקורא חד העין רואה בנקל שהדבר קשה עד מאוד לפי שכל מדיטציה בעצמה מורכבת מעקרונות סותרים, המתאחדים להם בדרך לא דרך בסתריה של תודעת המעמקים.

שאלה מעניינת אחרת לבחון בה את הממצאים הינה – האם ה'מדיטציה היהודית' היא אכן מסורות יהודיות שהולבשו בשפה ניו-אייג'ית על מנת למשוך אליה את הקהל היהודי המרוחק או להפך, אלו מסורות מזרחיות שהולבשו בשפה יהודית על מנת לגרום להן להראות ישנות-נושנות, מימי אברהם אבינו לפחות. מן הספר של פרסיקו אני למד את העובדה המדהימה הבאה – דווקא שכטר שלמי, חסיד חב"ד שהפך לכהן דת הניו-אייג' האמריקאי, הלך (בתחילת דרכו לפחות) בדרך הראשונה, ואילו מנהיגי ברסלב בארץ, המתהדרים בפאות וזקנים, מציגים מדיטציות מזרחיות פאר-אקסלנס, אותם תרגלו בגלגוליהם הקודמים במזרח, אך בשפת בית המדרש.

מילת מפתח במחקרו של פרסיקו הינה "הפנמה". מושג זה מתאר תהליך בו אובייקטים הופכים למושגים פנימיים. לשם פישוט הענין, השיר הפופולארי בקרב חובבי "סעודה שלישית" – "בלבבי משכן אבנה.. " מייצג הפנמה פאר אקסלנס: המשכן, אש התמיד הופכים למושגים נפשיים. העידן המודרני, בו הוסר הקסם מן העולם (כלשון וובר, המצוטט בספר), אינו יכול כבר לתקשר עם העולם האלהי שמחוצה לנו, כפי שיכל העולם הקדם-מודרני. האלהות כבר לא יכולה להיות אובייקט (פילוסופי עד כמה שיהיה) על כן האל יכול להמצא רק בפנים. בהתאמה, ה"מדיטציות היהודיות" הקדם מודרניות שונות קטגורית מאלה שמן המאה העשרים ואילך: האחרונות עוסקות באינטרוספקציה ובמציאת האל שבלב ומימדים אלה נעדרים (לכאורה) מאלה הקדם מודרניות. דווקא בשל כך צורם לאוזן לכנות את הפרקטיקה של "יורדי המרכבה", אותם מיסטקנים יהודים מסביבות האלף הראשון לספירה, שבתודעתם העפילו אל המרכבה האלהית, בשם "מדיטציה", המזמינה מראש קונטקסט מזרחי (מזרח רחוק כמובן), ומתוך כך ניחוח אינטרוספקטי, הפונה פנימה. ואכן, כותרת המשנה של הספר הינה "התפתחותן של תרגולות בנות זמננו", ואין ספק שעיקר כוחו של הספר הינו בפרקים העוסקים במדיטציות המודרניות יותר. מסקנתו של פרסיקו ברורה מאליה: "ניתן לומר שמאז ימי קדם הפרקטיקה המדיטטיבית מכוונת פחות להתאים את האדם לריתמוס האלוהי או קוסמי ויותר לאפשר לו לעובר לעבור תהליך תרפויטי … במקביל פרקטיקות מדיטטיביות הופכות במודרנה למורכבות פחות ואינן דורשות, על פי רוב, ידיעות איזוטריות נרחבות, כבעבר לעתים הן אף לא נלמדות מתוך מסורות קיימות אלא מפותחות על ידי הפרט המבקש אותן" (עמ' 420). לאמור: בעוד שפעם יהודים ביצוע מדיטציה על מנת להכנס אל מסתרי האל, כיום המדיטציה משרתת אותנו על מנת להגיע אל מסתרי התודעה. ברם טענה זו עצמה נסתרת על ידי דוברי ה"מדיטציה היהודית" הנחקרים בספר – הם עצמם טוענים בלא הרף שמטרתם היא להגיע אל האלוהות, ולא להתבוסס בחקירת העצמי. ברם דומה שהמחבר לא לוקח את דבריהם ברצינות יתירה ורואה בהם אפולוגטיה ריקה.

"הפנמה" טומנת בחובה ענין נוסף, שפרסיקו חוזר ומעיר את תשומת הלב אליו – המתח בין מעשים (מצוות) לבין הפעולות המדיטטיביות. הרוח הנוצרית חדרה עמוק אל תוככי התודעה היהודית, בטענתה היסודית שהדת היא ענין פנימי בלבד ואין למעשים פיזיים כמעט שום חלק בה. דווקא משום כך פורחת "המדיטציה היהודית", שאינה תלויה ואינה קשורה במצוות: היא עומדת בפני עצמה ואת פירותיה מקבל האדם מייד, כבכל צרכנות טובה. ברם הפריחה הזו, אינה ביטוי רק לאגוצנטריות או נרקסיזם, או סתם מתוך שעמום מביא לחיפוש אחר שעשועים; לדעתו אין זו אלא המשך של החיפוש האנושי המתמיד אחר האלהים: "כיום אפשר לומר בביטחון שמגמות החילון הנרחבות של מאתיים השנים האחרונות לא הובילו לאתאיזם כולל, אלא לצורות חדשות של דת… במקום אתאיזציה של העולם המערבי, הוא עובר תהליכים של פרידה מהמסורת ומהאל המונותיאיסטי ועם זאת של מציאותו של הקודש מחדש, בעולם הזה, בטבע ובחיי הנפש של הפרט" (עמ' 431).

דבר זה מביא אותי למחשבה הבאה. פרסיקו הינו חוקר ניו אייג' מובהק. ידיעותיו הרחבות בסוציולוגיה של המערב בן זמנינו, עם ידיעות מפורטות בנפתולי הפרקטיקות המזרחיות – כאשר הן פוגשות בטקסטים יהודיים מן המאה העשרים ואילך העוסקים ב"התבוננות" או "התבודדות" – מפרות ביותר את הקריאה. הוא עומד על מקורותיהם המודעים והלא מודעים של הטקסטים ויודע לזהות השפעות ודיאלוגים גלוייים וסמויים בין הכותב לבין עולמות הרחוקים מאוד לכאורה מן היהדות. כך למשל הוא מציע זיהוי של אחד מן ממקורות ההשראה של המדיטציה שלימד האדמו"ר מפסיאסצנה, הקדוש קלונימוס קלמן שפירא (שנרצח בגטו וארשה) בכתבי הבודהיזם (ראו עמוד 200).

ברם, עצם הכללת האדמו"ר מפסיאסצנה, כמו גם את ארז משה דורון או הרב בזנסון, שני מהנהיגים בולטים של חסידות ברסלב, שניסחו את הוראת ר' נחמן להתבודדות בעזרת מאפיינים שאולים מן המדיטציות המזרחיות, בספר החוקר בעיקר ניו אייג', יש בה בכדי לטשטש גבולות. ישנו הבדל עמוק – לדעתי – בין אדם, השומר תורה ומצוות, מעיין בספרי הלכה, שולח את בנו לתלמוד תורה, ושלוש פעמים ביום אומר תפילת שמונה עשרה (גם אם היא עצמה לא אומרת לו כלום בחזרה) לבין חסיד ניו אייג', השומע ביטלס, מעשן מה שמעשן, ובוחר ביום ג' האם ללכת לתרגול מדיטציה יהודית או יוגה מזרחית (בלבוש מערבי). דומני שהמבדיל עולה על הדומה, על אף שייתכן בהחלט שהשניים ימצאו הרבה ענין זה בעולמו של זה. על כן כל הביקורת שמפעיל פרסיקו בכשרון רב אודות הניו אייג' – על שורשיו הכלכליים ואופיו המפונק – ספק אם היא רלוונטית כלפי אותו חסיד ברסלב, גם אם הוא מתרגל מדיטציה שחייבת את חייה אל הניו אייג'. המחבר אכן נזהר שלא ליפול בבורות ההכללות הסוציולוגיות אך לא כל קורא זהיר דיו על מנת שלא לחשוב שקהילת הרב בזנסון בדרומה של תל אביב אינה אלא חבורת היפים המחוברים לאמא גאיה דרך ההתבודדות המגניבה שלהם. פרסיקו מצידו, כך נראה, סבור שהדמיון הולך וגדל, היות וחסיד ברסלב עצמו רואה במדיטציה שהוא עושה ('התבודדות') את עיקר העולם הדתי שלו – ולא את שמירת ההלכה! – ועל כן לא רק שהאופקים של שני האנשים נפגשים, אלא יום יבוא והם יפגשו ממש וכבר לא יהיה ממש הבדל בינהם.

לסיום, לפנינו עבודת מופתית המשלבת ידע וכלי מחקר של המסורת היהודית, עם ידיעות נרחבות בניו אייג' ודתות המזרח. עבודה הפותחת פתח למחשבות אודות יהדות זמננו מחד, ועל אפשרויות רוחניות הרובצות לפיתחו של כל אחד, מאידך.

ספרים שערכתי:

צרו איתי קשר