מהי תודעה

לקראת מהפכת התודעה

לא בכל יום מגיע לידי ספר מדעי-עיוני מעורר בי התרגשות. האסופה שלפנינו, מעשה ידם של אבי אלקיים (מחשבת ישראל, בר אילן) ועודד מימון (מדעי ההנדסה, תל אביב), בהחלט הוציאה אותי מן הכלים. איזה כלים? כלי התודעה ה"רגילה" בה אני מצוי ביום-יום. לפנינו מקבץ מרהיב של חוקרים ממגוון תחומים: מדעי הרוח לגווניה, מדעי הטבע ומדעי החברה, שהציגו את מיטב מרכולתה של האסכולה מהם הם מגיעים, בשאלת המפתח "מהי תודעה".

השאלה "מהי תודעה", בדומה לשאלה "מהם חיים" או "מהו העולם" – מוגדרת בעצמה על ידי סוג התשובה שאליה מכוונים. אם התשובה מצויה בתחום הקוגניציה, הרי שבעצם השאלה היא כיצד המח האנושי גם חושב אך גם מודע לכך שהוא חושב, ואם התשובה שייכת לתחום הרוח, למעשה שואלים למה אדם מן השורה מודע, ולאן המודעות שלו עוד יכולה להתפתח; ואם התשובה היא מתחום מדעי המח, אנו נשאל היכן ממוקמת (האשליה?) המכונה "מודעות עצמית" בין כל חלקי המכונה המופלאה המכונה מוח אנושי, ובאיזו מידה היא מצויה אצל יצורים לא-אנושיים.

עורכי הספר שלפנינו לא מסתירים את התרגשותם נוכח פרי עמלם. לשיטתם, אנו עומדים בפני מהפיכה תודעתית, מהפיכה שניה ליתר דיוק. לטענתם, "אם מהפיכת התודעה הראשונה שמה את הדגש במחקר האנליטי ובמדעי הקוגניציה והמח, אולי הגיע הזמן למהפכת תודעה שנייה – תפיסה אינטגרטיבית יותר, מכלילה יותר של גישות לחקר התודעה, שתפיסות אנליטיות מוצאות בה מקום צד בצד עם תפיסות פנומנולוגיות, רוחניות ומיסטיות. זו התפיסה שהיית נר לרגלנו באסופה הנוכחית" (עמ' 8). הווה אומר – מהפכה בתפיסה מהי תודעה, תתרחש כאשר החוקרים ישובו כביכול אל נורמות אנשי הרנסנס, בה "אנשי האשכולות" היו בקיאים בכל מה שהיה ניתן לדעת עד ימיהם (כשעוד היה ניתן לערוך אינציקלופדיות..); ובנוסף, יאמצו הנחת יסוד מטאפיסית כמעט, שישנו חוט בלתי נראה המקשר בין כל הדיסציפלינות. משהו מעין "תיאוריית המיתרים" בפיזיקה, המנסה לקשר בין תורת הקוונטים ותורת היחסות. במובן זה, לא כל המאמרים באסופה זה מהווים חלק מן 'המהפכה', כפי שהוצגה לעיל: חלקם הגדול בקיאים מאוד בתחום הידע שלהם, אך לא בשל זולתם. הדבר מחזיר את האחריות לכתפיו של הקורא, לרקום חיבורים בין גוף ידע זה לאחר ולראות באיזו מידה הוא יכול לחוש את הקשר הנסתר בין הדברים. מובן שלא ניתן לסקור אסופה כה רחבה, ואף לא את רובה. בדברים הבאים אגע בעניינים שמן הסתם חשתי קרוב יותר אליהם.

בגוף אני מבינה

האסופה שלפנינו חולקה לשבעה שערים על פי הדיסציפלינות המקובלות, על מנת שהקורא יוכל להתמצא בקלות בין שלושים ואחת מאמריה ולקבל גוף ידע שלם מאת כל דיסציפלינה. ברם הקורא יכול בזמנו החופשי לסמן לעצמו נושאים החורזים קבוצות מאמרים, הנמצאים כל אחד במדור אחר. אחד מן הנושאים האלו הוא סוגיית היחס בין הגוף והתודעה. לכאורה, התודעה נמצאת בראש. במח נמצאים הזכרונות ולמח זורמים כל רשמי החושים, ושם גם מתרחשים תהליכי המחשבה. הגוף הוא רק ה"ספָּק" של הרשמים, ומה שיש לנו בין האוזניים הוא המעבד את הדברים. ובכן, כמה מאמרים באסופה הביאו אותי לחשוב אחרת. מאמרו של יוחאי עתריה, "תודעה מגולמת בגוף", ניגש אל הנושא מנקודת מוצא פנומנולוגית. הוא מבקש לקעקע לחלוטין את הרעיון כאילו יש איזה "אני" השולט על הגוף. זו לדעתו אילוזיה המביאה את המחקר ל"תהומות" לא רצויים. שהרי שעה שאני מקליד את רעיונותי על גבי המסך, אין "אני" השולט על האצבעות והמחשבות – זה הכל יחידה אחת אורגנית. או כשאני רוצה להזכר במספר הקודן שלי ברכב – אני עושה את התנועה עם האצבעות. ה"מערכת המרכזית" של התודעה למעשה רק מפריעה לזכרון, ואילו האצבעות "זוכרות" יותר טוב. "השאלה העקרונית היא אם כן, האם פעילות קוגניטיבית אכן מתרחשת גם מחוץ למוח האדם ואם כן עד כמה היא גולשת החוצה?" (עמ' 269). המחבר משתמש במסקנות שונות של חוקרים הן מתחומי הקוגניציה והן מתחום הבינה המלאכותית, על מנת להפריך את התיאוריה ה"אורתודוקסית" (בלשונו) הממקמת את התודעה במח, כ"מערכת שליטה מרכזית" של הגוף.

ה'תודעה הגולשת החוצה', שבאה לידי ביטוי במאמר בעל הנחות יסוד מטרליסטיות-מדעיות, כמובן שהוא הנחת יסוד במאמרים רבים העוסקים במיסטיקה, כגון זה של אבי אלקיים, העוסק בקבלה, או של ויליאם צ'יטיק העוסק במיסטיקה הסופית. אך ממאמרה של דפנא לוין, העוסק בפסיכולוגיה טרנס-פרסונאלית, למדתי שזוהי גם הנחת המוצא של פסיכולוגים כגון אברהם מאסלו, שראו במיצוי השלם של התודעה והאנושיות את החיבור לרבדים הגדולים בהרבה מתודעת האדם הסגורה. מעניין לציין אגב שלקדמונים, היה ברור שהנשמה 'אופפת' את האדם, ולא נמצאת בתוכו. ואילו אנו, האנשים המערביים, התרגלו כל כך שהכל נמצא בפנים, וביתר דיוק – במח. והנה עתה באים מחקרים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה, ולו רק במובן המצומצם של הבנת הפרט. אגב, במאמרו של רפי מלאך, חוקר מח, עולות גם השערות בדבר 'תודעה קולקטיבית' (עמ' 384). במקרה זה – כמו גם במקרים אחרים במדע – נראה שהגבול החד בין מיסטיקה ומדע הולך ומטשטש.

כאן ועכשיו

שער המאמרים שהותיר אותי פעור-פה, הנה זה העוסק במדעי המח. לכאורה, מה יכולים מדעי המח לתרום לשאלת התודעה, כל שכן לשאלה – מהי תודעה בריאה או חיונית יותר מאשר תודעה קלוקלת ("המח החולה", כינה זאת פעם רוזנצוייג). שהרי אלו שאלות שיסודם אצל הפילוסופים הגדולים והוגי הדתות לדורותיהם; ואילו במדעי המח עדין אנו רחוקים מרחק שנות אור מההבנה כיצד קבוצת נוירונים מגדירה "תפוח ירוק", וכל שכן את המושג המופשט "ירוק", ובוודאי שאיננו יודעים כיצד קבוצת נוירונים יכולה להגדיר מהי מחשבה או מחשבה 'בריאה' (ראו במאמרו של רפאל מלאך, המיטיב להנגיש את הסוגיה המורכבת לקורא שאינו מן התחום).

ובכן, מסתבר שעם שאר רוח, ניתן לעשות המון. מאמרה של אביבה ברקוביץ' הינו דוגמא מאלפת לשילוב בין דיסציפלינות – מדעי המח, פסיכולוגיה, ומדעי הרוח. דתות המזרח לימדו – במספר גדול של ורייציות – שעל האדם להיות נוכח ב'כאן ועכשיו' שלו: אם זה במדיטציה ואם בתרגול טאי צ'י וכיו"ב. אל הפסיכולוגיה המערבית הדבר התגלגל בדמות ה'מיינדפולנס', הכובשת בסערה את עולם הטיפול.

פסיכולוגים רבים הראו שתרגול מיינדפולנס עשוי להפחית חרדות ומחשבות טורדניות. עתה, חוקרי המח העניקו לחווייות אלו גם בסיס נוירו-פסיכולוגי. אנסה להסביר את הדברים בצורה הכי פשוטה. לכל אדם יש (לפחות) שתי חוויות אני (באנגלית זה יותר קל – me / I). מצד אחד, יש מצב בו אני חווה את עצמי לכל אורך ציר הזמן שלי – זכרונות ילדות, כל מה שאני מספר על עצמי בהווה וכל השאיפות שלי לעתיד (והחרדות שלי ממנו). מצד שני, יש מצב בו אני חווה עצמי פשוט בפעולה – קורא, אוכל, רץ, נושם (במדיטציה) ועוד. במצב זה כל החלק הביוגרפי-נרטיבי נמצא במנוחה מסויימת. האדם המערבי מאוד מחבב את ה'אני" הראשון', ואילו המזרח הרחוק מכוון אותנו בלא הרף להיות נוכח ב'אני השני'. מחקרי מח הראו שאכן מתרגלי מיינדפולנס נוכחים יותר ב"כאן ועכשיו", אפילו במצבי מנוחה (דהיינו לא כשנדרש קשב מיוחד). כלומר הם פחות נוטים 'ללעוס' מחשבות אודות עצמם, לחרוד מפני העתיד ולטחון שוב ושוב זכרונות מן העבר. כשהם נחים, אז הם באמת נחים (ראו עמ' 356). יתירה מכך – גם כשהם מבצעים מטלות הדורשות קשב רב, הם עושים זאת בצורה יעילה יותר, כיוון שה'אני' הנרטיבי שלי לא מכביד על המערכת.

הרוצה ללמוד עוד אודות הנוכחות ב'כאן ועכשיו' בפילוסופיה המזרחית והמערבית, יוכל לעשות כן בשער האסופה האחרון, המוקדש ל'גישות רוחניות בנות זמננו'. דניאל מישורי מתאר מספר גישות לכך בתורות המזרח – יוגה, טאי צ'י, מדיטציה ועוד. במאמרו של אילן עמית, מוצגת יפה הפילוסופיה של גורדייף, אחד מן המורים הרוחניים הנחשבים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים, המבקשת למצות את הידע מן המזרח ולשלב אותו באופן עמוק ומרוכז יותר, במה שהוא כינה 'הדרך הרביעית'. מעניין לציין שבאסופה מובא גם מאמר של אוהד נהרין, הכירוגרף הידוע של להקת בת-שבע, בו הוא פורס את משנת שיטת הגא-גא שהמציא. אם לחבר בין המושגים שלמדתי ממאמרה של ברקוביץ' הנזכר, הרי שנהרין ביקש להביא את הרקדן למצב בו הוא מתנתק מן ה'אני הנרטיבי', ורק נוכח בגופו ובחלל בו הוא נמצא (ולכן אין מראות בסטודיו של נהרין – שלא לפגוע בנוכחות!). דווקא חוסר הפרספקטיבה על העצמי היא שמחלצת ממנו את המיטב, המתבטא בין השאר ביצירתיות שלו בתנועה.

גורדון היה מרוצה
לבסוף אזכיר מחקר מעניין וחשוב ביותר. לייה נאור, במאמרה – 'הטבע: מרחב להרחבת התודעה, לצמיחה אישית ולטרנספורמציה', ציינה שמחקרים רבים כיום מצביעים על הפרעה – שבאופן אינטואיטיבי ידעתי על קיומה אך לא היה לי כלים ושפה לבטאה – בשם 'הפרעת חסך טבע' (nature deficit disorder), כדי לתאר את "החסך שיש היום לאדם המודרני בהיעדר קשר עם הטבע". מאות רבות של מחקרים מלמדים שהטבע "מעצים חשיבה יצירתית, פעילות פיזית, התפעלות וחיבור לחושים, לגוף, לרגש, ולאינסטינקט". בשפת מדעי המח, ניתן כבר לקבוע שהקרבה לטבע מעורר "לחיים" את אזור קליפת המח הקדם-חזיתית (פר'ה פרונטאלית). איזור זה, ה"רדום" בהעדר קשר לטבע, מביא לתחושות של דיכאון, חרדה ולחץ. המפגש עם הטבע, מביא איפוא להרחבה התודעה: לא רק קליטה דרך החושים עם עיבוד קוגניטיבי בלבד, אלא היחשפות רב מימדית דרך חוויה, קוגניציה, רגש ורוח, וממילא לחשיבה יצירתית וגמישות מחשבתית. נוכח מחקרים אלה – אם א"ד גורדון היה קם לתחייה, הוא היה מחכך ידיו בסיפוק. מי שמכיר את החלוקה שערך בין 'הכרה' ל'חוויה' (מילה שהוא חידש), וודאי שמח לראות כיצד מושגים אלו מקבלים עתה לבוש מדעי, ויתירה מזו: כיצד הקריאה הגדולה שלו "לחזור לטבע", איננה רק פריווילגיה של צעירים רומנטיקנים, אלא כבר פיקוח נפש ממש.

לסיום – לפנינו אסופה מרשימה בהיקפה ובגיוון שבה. תשואות חן לעורכים, על "התודעה הפתוחה" שהפגינו בבחירת הכותבים וכן על ליטוש המאמרים והכוונתם אל הציבור הרחב. ברכות גם להוצאת אידרא – הוצאה צעירה הכובשת לה אט אט מקום של כבוד בקרב הוצאות ספרי העיון, ובפרט בתחום מדעי היהדות והרוח.

כאמור בתחילת הרשימה – התשובה לכותרת הספר "מהי תודעה", קשור באופן הדוק להצבת השאלה. המרתק הוא, שהמעיין באסופה זו ומצליב את התשובות השונות זו על זו (על אף שניתנו על בסיס שאלות אחרות לגמרי), עשוי להגיע לתשובה חדשה משל עצמו, ומימלא לשאול את השאלה מחדש, שהיא עצמה מביאה להתרחבות התודעה.

מהי תודעה | עורכים: אבי אלקיים ועודד מימון. הוצאת אידרא, תשע"ח, 811 עמודים.

 

ספרים שערכתי:

צרו איתי קשר