מיינדפולנס – להיות כאן ועכשיו

מיינדפולנס – להיות כאן ועכשיו. תרגול הגות ויישומים. עורכת: מתי ליבליך. כתר, 2018, 347 עמודים.

בודהיזם בלבוש מערבי

הסוציולוג הענק ש"נ אייזנשטט נשאל אחר פרישתו מן האוניברסיטה מה מניע אותו לקום כל בוקר ולהמשיך לחקור, הוא ענה "כי אחרת זה משעמם, מה אני אעשה? אסתכל על הפופיק שלי? אינני בודהה!" תשובה מחוייכת זו ממחישה היטב את האופן בו המערב רואה את עצמו וכיצד הוא תופס את המזרח: המערב הוא סקרן, תאב ידע, נמרץ, ויודע שהתשובות לשאלות נמצאות אי-שם בחוץ; לעומתו המזרח – מנקודת מבט זו – הינו מצומצם, פאסיבי וחסר מעוף. על אף שרבים במערב עדיין רואים כך את הדברים, נראה שכיום, כמעט והושלם תהליך שהחל בערך לפני כמעט מאתיים שנה, עם שופנהאואר ואחרים, עת המערב "גילה" את חכמת המזרח הרחוק, והכיר בכך שאמנם המערב הגיע להישגים כבירים, אך חסר לו הדבר החשוב ביותר לחיים כאן על פני האדמה… חסר לו אוויר לנשימה: הוא אינו יודע את סוד הדממה, ה"שאנטי" המקורי; הוא מנסה לפתור את בעיותיו באופן שרק מייצרות בעיות חדשות. הביטוי המושלם לתהליך ארוך זה הוא המיתוג מחדש שעברה המדיטציה הבודהיסטית במערב: "מיינדפולנס".

כאשר החלתי לתרגל ויפסאנה (מדיטציה שתיקה בת כשבוע ויותר) בארץ ובחו"ל לפני כעשור וחצי המילה מיינדפולנס לא היתה מוכרת לי ונדמה לי שעוד לא היתה קיימת בארץ. חוויתי על תודעתי את "הרווחים הישירים" (אם להשתמש במושג שאינו ממש מדוייק) של תרגול קשה ומפרך זה – רוגע מופלא, סדר במחשבות, חשיפת תהליכים תת-מודעיים שהניעו אותי לאו דווקא לכיוון בו רציתי ללכת, והעיקר – ניתוק הקשר האינסטינקטואלי בין מקרה ותגובה. בשנים האחרונות הויפסנה הבודהיסטית הכתה שורשים בארץ, בארצות הברית ובאירופה, בזכות ולא בחסד. לא היו לה מסיונרים עם תקציבים שמנים שיקדמו אותה. אנשים התמסרו מרצון לתרגולים קשים ומפרכים, כי שמעו על תוצאותיה.

אך למען האמת התהליך החל לפני כמחצית המאה. הפריצה המשמעותית של הפרקטיקה הבודהיסטית אל לב ליבו של הקונצנזוס המערבי היה כשפרופ' לרפואה, ג'ון קבט-זין, יהודי אמריקאי שתרגל מדיטציות בודהיסטיות רבות, החליט לנקות מן הפרקטיקה המזרחית כל היבט רוחני או אלילי, ופשוט לחקור אותה מחקר אמפירי, על חולים בבית חולים, אל מול קבוצת ביקורת, כמקובל. הוא הוכיח שתרגול מיינדפולנס בן שבוע מסייע לאנשים להחלים טוב יותר. בעקבות כך הקים מרפאת מיינפולנס ראשונה בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת ומאז השיטה נוסתה וזכתה להצלחה בכל תחום שניתן להעלות על הדעת: שיקום אסירים, הפרעות התנהגות, חרדה, דכאון ועוד. נראה שחכמי הודו הקדמונים נגעו בעניין כל כך יסודי בהוויה האנושית, עד שיש בה בכדי לתת מזור לרוב בעיות האדם.

אסופה חדשה בעריכת מתי ליבליך מציגה בפני הקורא העברי את המיינדפולנס על שלל היבטיו לקורא הישראלי. העורכת מתרגלת שנים רבות מדיטציות בודהיסטיות ומשם המשיכה ל'מיינדפולנס', דהיינו הפיכת הדרך הבודהיסטית לכלי טיפולי. הספר מחולק לשני שערים. השער הראשון 'מהו מיינדפולנס – בין שורשים בודהיסטים להגות מערבית', כתוב כולו על ידי העורכת, ובו הקורא יוכל ללמוד על הגדרות השיטה, שורשיו בבודהיזם ובעיקר – תרגילים להתנסות בבית, כאן ועכשיו ברגע הקריאה. כאן ישנו מסע מרתק לעומקה של ההגות הבודהיסטית ועל אבחנותיה הדקות והמרשימות באיכויות השונות של הרצון להיטיב – חמלה, טוב הלב האוהב, שמחה בשמחת הזולת, ואיזון פנימי (עמ' 96). הבודהיזם היטיב להבחין גם ב'אויבי' כל אחת מארבעת האיכויות האלה, האויבים הרחוקים, דהיינו התכונות ההפוכות (כגון אכזריות) אך גם האויבים הקרובים, הנראים דומים אך למעשה הם מסתירים רגשות אחרים. כך למשל הרחמים נראים דומים לחמלה, אך למעשה מבטאים ריחוק ודחייה, לעומת החמלה המבקשת את שיתוף הלב. מה הקשר בין כל זה לבין מיינפולנס? מסתבר שיש קשר אינהרנטי, בין הרצון להיטיב לבין היכולת להיות בחוסר שיפוטיות מוחלט. הריפוי שמבטיחת שיטת המיינדפולנס מבוססת על שינוי עמוק באישיות וביחסו של האדם לזולתו, ראו הוזהרתם.

אעיר כאן שהעורכת טרחה כאן והעלתה על הכתב גם עמודים ארוכים על דרכו של בודהה להארה, עניין המפורסם בספרים הרבה ואף כמובן בכל מקום במרשתת. אך אם כבר, היה מקום איפוא לדיון קצת יותר מעמיק בשאלה באיזו מידה דרך חיים שנתייסדה במזרח הרחוק לפני אלפי שנים, כאשר עולמו של הפרט היה מצומצם לבעיותיו במשפחה ובכפר, ועבודתו בדרך כלל לא דרשה כמעט כלום מרוחו ומרעיונותיו אלא רק מגופו. כבר אושו, הידוע לשימצה, העלה את הטענה כי האדם המערבי, העמוס לעייפה באינספור גירויים, לא מסוגל, גם אם ממש יתאמץ, להגיע לדממה המיוחלת בבודהיזם. אינני שהוא צודק, והרי המיינדפולנס יוכיח שלא, אך מכל מקום את עצם הדיון יש לקיים.

בשער השני ביקשה העורכת ממגוון אנשי טיפול להציג את שיטותיהם המבוססות על מיינדפולנס או נמצאות בדיאלוג עם שיטה זו. כאן הקורא נחשף לפוטנציאל המגוון של המיינדפולנס ואציג כאן מדגם. גליה תנאי, בשני מאמרים, מציגה את גישת המיינדפולנס לחרדה ולדכאון. כיצד האדם המדוכא יכול להעזר במיינדפולנס? דכאון, על פי הגישה הקוגניטיבית, הוא למעשה מצב בו אדם "מעלה גרה" במחזוריות אין סופית, בה הוא לועס שוב ושוב מחשבות שליליות על עצמו, על העולם וכמובן על העתיד. "אני כשלון", "אין לי סיכוי", "אני בלתי אהיב" וכיו"ב. המחשבות מייצרות בתורן רגשות ותחושות קשות, עד שנוצר "הרגל" ביוכימי במוח, לקשור בין רגש קשה, מחשבות קשות והתנהגות דכאונית. כוחו של המיינדפולנס – טכניקת ההתמקדות בנשימה, בגוף, ההתבוננות האינדיפרנטית במחשבות כאילו אינן שלי – כוחה בפירוק מבנה ההרגל הזה. בניגוד לשיטות קוגניטיביות קלאסיות, שניסו את כוחן בהתמודדות ישירה עם המחשבות הדכאוניות: "על מה אתה מתבסס כשאתה אומר שאתה בדכאון" או "תראה לי נתונים לכך שהעסק שלך הולך להתרסק" וכו', לבודהיזם אין כל אמון במחשבות… בלשוני הייתי אומר שהן (בעיני הבודהיזם) סתם "הפרשות" של המח. מה ש"קיים" באמת הוא אולי עצם העובדה שאני נושם.. וגם זה כבר יותר מדי. המינימליזם הזה שסדנת מיינדפולנס עשויה ללמד את האדם הדיכאוני יש בה הכח לחלצו מן הדכאון, גם ללא תרופות. בסיום מאמרה תנאי מפרטת כמה שיטות טיפול בדכאון מבוססות מיינדפולנס, בינהם מזכירה גם שיטת הACT – "תירפיית הקבלה והמחוייבות". זו גישה טיפולית שבהכללה גסה הייתי אומר שהיא אנטי-פסיכואנליטית. היא אינה מתעניינת בסיפורי הבראשית של האדם הבא לקבל טיפול, היא מתעניינת בערכים שהוא בא ליישם מחד גיסא אך תוך כדי קבלה אינסופית, מאידך גיסא. לא קשה להבין מדוע ניתן בקלות לשלב מיינדפולנס וACT . גישה מעניינת זו מוזכרת כמה פעמים לאורך הספר ואם אינני טועה זו הפעם הראשונה שהיא מוצגת בעברית בספר המיועד לקהל הרחב.

רוני ברגר מתאר במאמרו את יישום המיינדפולנס בשדה החינוך – "קריאה לנתינה אכפתית", המובבסת על תרגולי קשיבות. לאחר תיאור הצלחת השיטה בעולם ותחילת השתרשותה בישראל, הוא מפרט את האופן בו יש לבצע אותה בכיתה. מה בין נתינה הבאה מתוך המיינפולנס, לבין נתניה הבאה מתוך קריאה בפסוק "ואהבת לרעך כמוך"? את זה על הקורא לשפוט בעצמו. אביא כאן לצורך העניין תרגיל התבוננות אחד, שממנו אפשר אולי להסיק על השיטה כולה:

הכרת תודה לחלקי הגוף: קונטמפלציה זו באה להזכיר לתלמידים כי יש דברים בחייהם שהם לוקחים כמובנים מאליהם, כמו היכולת של גופם לתפקד בצורה תקינה ולשרת אותם… מזמינים (את התלמידים) להעביר את הקשר לאזורים שונים בגופם, כמו כפות הרגלייים, הברכיים, האגן, הבטן, הריאות, הצוואר והראש ולהודות לחלקים אלו על הדברים שהם מעניקים לתלמיד. תהליך זה של הודיה עצמית מפנה את התלמידים לדברים החיובים בחייהם" (עמ' 273)

אינו דומה איפוא הכרת הטוב הבאה מן השכל לבין זו הנובעת מן הגוף. כך גם, מאמינה שיטה זו, גם תנועת הנתינה: אינה זו דומה זו הבאה מתוך חיוב חיצוני, לבין זו הנובעת ממציאת שורשי החמלה בתוככי ה"אין-אני" שלי.

מכשירי הEEG וה fMRI מאפשרים לנו לחקור את השפעת תרגול המיינדפולס על המח האנושי, אפילו תוך תרגול. ריקרדו טרש במאמרו מפרט את הממצאים האחרונים בשדה פורה זה. כך למשל מוחם של מתרגלי מדיטציה, ואפילו רק אלו המתרגלים סדנת מיינפלונס בודדת (בת כמה חודשים) מראה שינוי (ביחס לתקופה שלפני התרגול) בכל הנוגע ליכולות של קשב עמוק, מצבי מודעות גבוהים, סינכרוניזציה של איזורים שונים במח ופעילות גוברת של האונה השמאלית, הקשורה למצבי רוח טובים ולתחושה כללית של רצון בהתקרבות לזולת. בנוסף, המיינדפולנס מגביר את המצב המוחי של התמקדות במה שאנו עושים כעת ומפחית את המצב המוחי של "רשת ברירת המחדל", בה אנו עסוקים בלא הרף ב"מה יהיה" ו"לאן הדברים הולכים". כהמשך לכך, לא מעט מחקרים מראים כיצד המיינדפולנס מסייע לשפר את ביצועיהם של בעלי הפרעת קשב וריכוז.

המאמר האחרון בספר הינו של יקיר קריצ'מן, העוסק בנקודת המפגש בין מיינדפולנס לבין פסיכואנליזה. לכאורה אלו גישות הפוכות אל הנפש האנושית – הראשונה עסוקה ב"כאן ועכשיו" ואילו השניה עסוקה בתהליכי ההתהוות הראשוניים של האישיות וחותרת כל העת אל נקודות הראשית, לנקודה ממנה הכל החל להסתבך. אלא שזה כמובן תיאור לא נכון של הפסיכואנליזה, בדוואי לא היכן שהתפתחה בעשורים האחרונים. קריצ'מן מתמקד בתיאורטיקן משפיע מאוד בימינו, וילפורד ביון. לפסיכואנליסט זה אגפים אניגמטיים מאוד ביצירתו, במיוחד זו המאוחרת, בה ניתן לראות גלישה למיסטיקה. ביון הושפע גם מספרות הקבלה וישנם מחקרים העסוקים בהשוואה בינו לבין תיאוריות אישיות מן המיסטיקה היהודית. כל זה אינו מוזכר אצל קריצ'מן – הוא ממוקד בנקודה מסויימת בהגותו: היכולת להגיע, תוך כדי המפגש הטיפולי, למצב אפיסה, בה שוכחים את כל התיאוריות וכל המחשבות המחוכמות, ולברוא דבר-מה חדש. זו נקודת הO. בקצה זה, נפגשת הפסיכואנליזה והבודהיזם. אם להשתמש במשל הפיצה של במבי שלג המנוחה, תיאוריות כה רחוקות זו מזו נפגשות בקודקוד.

המיינדפולנס איפוא הינה משב מרענן לאנושות העייפה ויש לקוות שיכה שורשים ותשורות חן לעורכת על עבודתה להנגשת העניין לציבור הרחב. ובכל זאת הערה אחת. כפי שאני מבין כיצד תרבות עובדת, לא ניתן להנחית עליה תורה מן השמים, ללא שיש לה שורשים בארץ. הבקיא בתורת הסוד היהודית, יכול לא בקושי רב להראות כיצד גם הקודקוד שלנו יכול להפגש במיינדפולנס. אם אינני טועה, המילה 'יהדות' אינה נמצאת בספר. לא היה זה מופרך לחשוב על השבת כיום מיינדפולנס שבועי, המתאים גם למשפחות וקהילה, היכול לכל הפחות לאפשר אקלים להיקלטות כמה מעקרונותיו. ואולי זו הזמנה ליצירת סינתיזות חדשות, הלוקחות את הלוקאלי ואת הגלובלי ויוצרות משהו חדש, המתאים מחד גיסא לרוחות הזמן ומאידך מאפשר את רציפות הסמלים עם המוכר והמושרש.

ספרים שערכתי:

צרו איתי קשר